גורד שחקים ביקורת סרט

דווין "דה רוק" ג'ונסון הוא אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים של תקופתנו, ואם הוא רוצה לשמר את מעמדו, הוא חייב להתחיל להיות הרבה יותר בררן בפרויקטים הקולנועים שהוא בוחר. מי שהתחיל ככוכב היאבקות כריזמטי בסרט "מלך העקרבים", הפך עם השנים לאחד השחקנים העסוקים בהוליווד. הוא שחקן סרטי פעולה המגלם בגוף אחד את ארנולד שוורצנגר, סילבסטר סטאלון וברוס וויליס. יש לו חוש הומור מודע לעצמו ואת היכולת לעורר הזדהות של הקהל וזאת במינימום כישרון משחק, אבל עם המון כריזמה.אם הוא ימשיך בקצב העבודה המטורף ולא יהיה בררן יותר בפרויקטים הקולנועיים שלו, הוא עתיד לשחוק במהירות רבה מדי את הקריירה שלו. לראייה, שני סרטיו האחרונים "פרא" על חיות שניסוי הופך אותן למפלצות ענקיות וקטלניות ההורסות את שיקגו וסרטו החדש "גורד שחקים" לא זכו לביקורות מפרגנות וגם בקופות התקשו להרשים. "פרא" עוד היה משעשע בגלל מפלצות הענק וההשקעה בפעלולים הממוחשבים. הסרט הנוכחי מרגיש כאילו נכתב בחופזה, הופק במהירות ופשוט נראה כמו סרט סוג ג' לא מושקע המיועד להקרנה טלוויזיונית וזאת למרות תקציב של 120 מיליון דולר שנשפכו עליו. האטרקציה של הסרט היא שגיבורו, סוכן FBI שהתמחה בחילוץ שבויים ואיבד את רגלו במהלך מילוי תפקידו, נאלץ אחרי עשור שלא אחז בנשק לחזור ולהילחם, זאת לאחר שרעייתו ושני ילדיו נלכדים על ידי פושעים מרושעים בגורד השחקים הגדול והיקר בעולם הנמצא בהונג-קונג. כל זה בזמן שמתחוללת שריפה בבניין. הבעיה המרכזית של הסרט שהוא מתרחש בעולם ראליסטי, כלומר במציאות העכשווית שלנו, אבל גיבורנו על אף המחסור ברגל, הוא סוג של גיבור על שמצליח לטפס על מנופים גבוהים במיוחד, לקפוץ ממרחקים לא סבירים, להחזיק בשתי זרועות ידיו גשר ענק שעומד לקרוס ועוד שלל מעשיות ופלאות המתאימות לסרט גיבורי על ולא לסרט פעולה שאמור להיות שילוב של "מת לחיות" עם "המגדל הלוהט".חיסרון גדול נוסף הוא שפשוט לא אכפת לנו מהדמויות. יש כאן אפס כימיה בין כוכב הסרט לשחקנית נב קמפבל (סרטי "צעקה", "שולחן לחמישה" ו"בית הקלפים") המגלמת את רעייתו. אי אפשר להאמין אפילו לרגע אחד שהשניים אוהבים אחד את השני או אכפת להם אחד מהשני. התסריט העילג לא יצר דמויות ולא מערכת יחסים. אנחנו פשוט צריכים להאמין שהשניים זוג. גם שני הילדים מעצבנים ובאיזשהו עוד שלב בלתי הגיוני, כאשר הם מתרוצצים בין הלהבות בגן ציבורי בלב גורד השחקים, ישנה תחושה שלא אכפת לנו אם השניים פשוט ייעלמו להם. נקודת זכות היא השחקנית הטייוואנית האנה קווינליבאן המגלמת את המרשעת התורנית בחן רב. הבמאי רוסון מרשל ת'רבר בחוסר כישרון מרשים הצליח לקחת סרט בעל פוטנציאל כיף טהור ולהפוך אותו למוצר צפוי שאין בו רגע אחד אמיתי של מתח או הומור בעל מודעות עצמית. בסרט מסוג זה השחקנים חייבים להראות כאילו הם נהנים מהשטויות שהם מוציאים מהפה שלהם או מהשתתפות בשלל סצנות הפעולה. לצערי התחושה היא שכולם באו לעבוד ולא לבלות וזה מורגש בכל פריים מהסרט.אפילו התייחסות ישירה ל"מת לחיות" או לסרטים אחרים העוסקים במגדלים בוערים לא קיימת בסרט הנ"ל, דבר שהיה מסדר לו כמה נקודות זכות. התוצאה פושרת ומאכזבת למדי.