הכרוניקה הצרפתית של הליברטי, קנזס איבנינג סאן ביקורת סרט

רבות דובר ונכתב על הקולנוע של ווס אנדרסון. יש לו מאפיינים ברורים מבחינה חזותית המזוהים אך ורק עם האוטר הקולנועי הכל כך ייחודי הזה שרק הולכים והופכים עם השנים ליותר קיצוניים - הפריימים הקולנועיים המדויקים עד הסנטימטר האחרון המזכירים משבצות בחוברות קומיקס, הצבעוניות התוססת, המשחק המוגזם המהלך קרוב מאוד על גבול הקאמפ ועדיין שומר על טעם טוב ואיפוק, עריכה קצבית שתמיד מפתיעה עם שלל רעיונות. סימני ההיכר של היוצר האמריקאי כל כך יפים ולעיתים נראים כמו גחמה של אמן שיודע שזה מה שקהל הצופים רוצה לראות כאשר הוא הולך לסרטים שלו. אין הרבה אמני קולנוע בימינו שאפשר לזהות את היצירה שלהם רק בזכות פריים קולנועי בודד אחד. אנדרסון הוא אחד מהם.אחרי ההצלחה הענקית של "מלון גרנד בודפשט" והמינורית של סרט האנימציה "אי הכלבים", אנדרסון חוזר עם אחד הסרטים השנונים של שנת 2021. סרט שכולו שיר אהבה לעיתונות מהאסכולה של פעם. זהו גם סרט על איך מספרים סיפור, איך מגישים אותו לקהל הקוראים/צופים, איך יוצרים נרטיב, אווירה, דמויות. אנדרסון יוצר הצדעה קולנועית לאמנות הסיפור. בעזרת דמותו של ארתור הוביצר (ביל מארי), עורך עיתון "הליברטי, קנזס איבנינג סאן", הוא שוזר ארבעה סיפורים שונים ומשונים המתארים התרחשויות בעיר צרפתית צבעונית במיוחד. ארבעת הסיפורים מסופרים על ידי ארבעה שחקנים נהדרים: זוכת שלושה פרסי האוסקר פרנסס מקדורמנד ("פארגו", "ארץ נוודים"), טילדה סווינטון ("מייקל קלייטון"), ג'פרי רייט ("ווסטוורלד") ואוון וילסון ("משפחת טננבאום"). הדמויות הצבעוניות בסיפורים מגולמות על ידי קאסט שחקנים בינלאומי מדהים לא פחות וכולם מדויקים כמו שעון שוויצרי ומספקים הופעות מבריקות ומהנות. בצוות תוכלו למצוא את אדריאן ברודי ("הפסנתרן"), בניסיו דל טורו ("טראפיק"), טימותי שאלאמה ("קרא לי בשמך", "חולית") סירשה רונן, אדוארד נורטון וכוכבי קולנוע צרפתיים שהתגלו לקהל ההמונים הבינלאומי בזכות השתתפות בסרטי ג'יימס בונד מתייה אמלריק ("קוואנטום של נחמה") וליאה סיידו ("לא זמן למות"). זה רק קצה הקרחון כי כמות הפרצופים המוכרים שמופיעים רק לדקות ושניות ספורות היא גדולה אף יותר.אנדרסון חוזר לעבוד בסרט זה עם הצוות הכמעט קבוע שלו הכולל את הצלם רוברט יאומן שכבר עבד עם אנדרסון על סרטיו הקודמים והיה מועמד לאוסקר על עבודתו ב"מלון גרנד בודפשט". העורך הוא אנדרו ויסבלום שעבד עם אנדרסון על "ממלכת אור הירח", היה מועמד לאוסקר על "ברבור שחור" וגם ערך את המיוזיקל המעולה של נטפליקס, "טיק, טיק… בום!". את הפסקול הנפלא הלחין כמובן אלכסנדר דספלה זוכה שני פרסי האוסקר, אחד מהם על "מלון גרנד בודפשט". כולם אנשי מקצוע מובילים בתחומם שהם גם אמנים בנפשם. אין ספק שהעבודה עם אנדרסון מוציאה מהם המיטב וגם מאפשרת לבמאי להיות מספיק חופשי כדי לחגוג את האמנות שלו בלי לחשוש. "הכרוניקה הצרפתית" הוא סרט עמוס ומסחרר חושים. הוא חגיגה ויזואלית של תנועה מתמדת, היורדת עד לפרטים הקטנים ומספקת שיאים חדשים בעיצוב פריימים. הכל מיועד כדי לסחוף את הצופים אל תוך הסיפורים המשעשעים והאקסצנטריים המוגשים לנו על ידי ארבעת העיתונאים. אם זה סיור בעיר צרפתית על ידי כתב הטיולים ההרפתקן, מבקרת אמנות החושפת את סיפורו של אסיר אלים שהוא גם צייר גאון, כתבת פוליטית ותיקה וחריפה העוזרת לסטודנט צעיר לבצע מהפכה וגם מבקר מסעדות גיי שמוצא את עצמו בלב פרשת חטיפה של בנו הצעיר של מפקד משטרה. כולם נכתבים עבור אותו עיתון הנושא את השם הבלתי אפשרי, "הליברטי, קנזס איבנינג סאן".זהו לא סרט על עיתונאים שחולמים על הישגים מקצועיים או מחפשים אחרי התהילה, אלא פשוט על עיתונאים המעוניינים לספר סיפור, סיפור טוב, צבעוני, מרתק, יוצא דופן, סיפור שמגיע מתוך הלב שלהם, לא משנה כמה הסיפור מוזר ויוצא דופן. זה גם סרט על העורך שלהם שמדריך אותם כיצד להוציא מהסיפור את המיטב או לפעמים נכנע לשיגעונות שלהם כי הוא מבין שהם מוכשרים מספיק והערות שלו לא יועילו בדבר. עורך שאוהב את העיתונאים שלו ורק רוצה להפוך אותם למספרי סיפורים טובים. זוהי העיתונות שלפני העידן הדיגיטלי, כשקראו בשקיקה את כל הכתבה ולא רק את התקציר שלה. שם טמון הלב הגדול של הסרט שמצליח לרגש."הכרוניקה הצרפתית" הוא רכבת הפתעות לקהל בוגר שרוצה להנות מסיפורים טובים, שחקנים איכותיים וגם לחגוג את אמנות הקולנוע במיטבה. זהו עדיין קולנוע שמטרתו המרכזית היא לספק בידור, אבל כזה שגם מעורר מחשבה וגם קצת יאתגר את הקהל הממוצע. כל זה יחד עם מחווה אחת מרגשת במיוחד לסופר, המשורר והעיתונאי ג'יימס בולדווין. אנדרסון נמצא באזור הנוחות שלו. הוא מצליח כבר מספר סרטים ברצף לשמור על תו איכות קבוע וסרטו החדש הוא בהחלט הישג מרשים שיש לחגוג על גבי המסך הגדול, אז רוצו לראות אותו.