שאלו פעם את קלינט איסטווד אם הוא מצטער על משהו בקריירה המפוארת שלו. איסטווד ענה: "כן, שלא נולדתי שלושים שנה מוקדם יותר, אז יכולתי לעבוד עם מאסטרים של קולנוע כמו ג'ון פורד והווארד הוקס". נזכרתי באמרה הזו כשצפיתי בסרטו החדש והמצוין של אבי נשר "תמונת הנצחון".
פורד כבמאי ואיסטווד כשחקן הם בין האחראים להפיכת ז'אנר המערבון למזוהה ביותר עם אמריקה ועם ההליכה מערבה וכיבוש השממה. אלא ששני היוצרים הדגולים האלו גם לא חששו לדון בז'אנר שהיה הפורטה שלהם ואף לפקפק בו. פורד עשה זאת ב"מחפשים" שדן ברצח האינדיאנים ואיסטווד הפך למנפץ המיתוס של המערב הפרוע ב"בלתי נסלח".
אבי נשר עוסק בסרטיו בישראליות על גווניה ורבדיה השונים: דת, הגירה וגם מלחמות ישראל. "תמונת הנצחון" עוסק באותם מפריחי השממה בניצנים שהופקרו במלחמת השחרור ונלחמו עד שכלו כל הקיצים. אלא שנשר מציג כבר בפתיחת סרטו תמונת מראה לצבר הגאה ולעולה חדור המוטיבציה - במאי קולנוע מצרי שיישלח בפקודת המלך להנציח את מעללי הצבא המצרי ומלחמתו המופלאה ביהודים. כך בסרט שהוא על פניו שיר הלל לישראלי הגאה עולה לאט אבל בטוח נרטיב מקביל שעוסק בערבים -שכננו ואויבינו. בניגוד לסרטים ישראלים מן העת האחרונה או סרטי ה"יורים ובוכים" (על מלחמת לבנון למשל) נשר מצליח בתחכום רב לזגזג בין המתיישבים לבין תושבי הכפר הערבי הסמוך לניצנים ומראה לצופה כי מדובר בסך הכל בבני אדם. זהו דיון מרתק בפלואידיות של המושגים טוב ורע.
פרסומת
ובחזרה לאיסטווד: בפרויקט המונומנטלי שלו שכלל שני סרטים גב אל גב - "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" - הציג איסטווד בערמומיות את המערכה על האי איוו ג'ימה משתי נקודות מבט - של האמריקאים ושל היפנים. נשר, כמו איסטווד, לא מניח לרגע לצופה ומטיח בפניו שוב ושוב את העובדה שאנחנו לא לבד במרחב הזה המכונה ארץ הקודש. אין כאן רעים וטובים וזה מבלבל, מתסכל אבל גם מעודד."גיבורי הדגל" עוסק בחלקו בתמונה המפורסמת של אותם חיילי מארינס שמחזיקים את הדגל על גבעה רמה באי, תמונה שהפכה לאות ומופת לאמריקה ולניצחון שהושג על אויביהם. לפי איסטווד זו תמונה מפוברקת. ממש כמו אותה תמונת נצחון שמחפש הבמאי המצרי עבור מלך מצרים כדי להרים את מורל העם. נשר כבמאי המייצר פיסות היסטוריה קולנועיות (המנדט הבריטי ב"זעם ותהילה", מלחמת ההתשה ב"הלהקה", תל אביב בסוף שנות השבעים ב"דיזנגוף 99") בוחן את השאלה החמקמקה של מיתוס מול מציאות, שאלה שאיסטווד עסק בה בלא מעט מסרטיו.
על פניו "תמונת הנצחון" הינו סרט המצולם רובו ככולו באור שמש מסנוור, ובמיוחד הקרשנדו המלחמתי בסיומו. במבט ראשון אין בו את אותה אפלה מאיימת ששרתה על סרטיו של נשר כ"פעם הייתי" (דמותו המסתורית של ברייט שתנור אפייה נמצא בסמוך למשרדו ומסמל את האפלה הגרועה מכל - השואה), "החטאים" עם גיבוריו הסובלים מטראומות וחיים במחשכי נפשם והניאו-נואר "פלאות" שבו רב הנסתר על הגלוי. אולם סרטו הנוכחי של נשר מלא במוות ובחידלון, מוות שאינו מוצג ברמזים או בהתייפייפות. נשר מקפיד לצלם את סצנות הקרב ללא מוזיקת רקע והריאליזם הנוקב עד האבסורדי של הקרב על פיסות אדמה באמצע הריק ממלא את הצופה בתחושת מחנק לא פחות מסמטאות אפלות או נשים פאם-פטליות שבאות והולכות.אם באפלה עסקינן, נזכרתי שוב בג'ון פורד כשבאחת הסצנות ב"תמונת הנצחון" -לאחר מארב שבו נהרגו שניים מתושבי הקיבוץ - מנסה אחד מאנשי ניצנים להביט פנימה לתוך הרכב מחורר הכדורים, אך חברו אומר לא "לא כדאי לך". ממש כמו ג'ון ויין בתפקיד איתן אדוורדס ב"מחפשים" שהודף מבית קרוביו שנשחטו את הבחור הצעיר ואומר "אל תיתן לו להסתכל לשם, זה לא יועיל לך". "המחפשים" הינו אולי הסרט האפל ביותר של פורד וגם "תמונת הנצחון" צולל עם גיבוריו לתהומות. זוהי אפלה נוכחת-נפקדת שמלווה אנשים צעירים ואידיאליסטים שחיים בקו הראשון, וממש כמו החלוץ האמריקאי ישלמו במזומן את מחיר החיים בספר.מעבר לבריאת קיבוץ ניצנים מחדש ושיחזור תקופתי מרהיב חייבים לציין את הקאסט הגדול שמחזיק את הסרט על כתפיו בראשות השחקנית הקבועה של נשר בסרטיו האחרונים, ג'וי ריגר הנהדרת, שלי מזכירה יותר ויותר את גילה אלמגור בצעירותה. שימו לב גם לנטע רוט שמשתבחת מתפקיד לתפקיד. אבי נשר יכול היה לביים סרט על סיפור הגבורה של מתיישבי ניצנים, סרט שיהלל את הטרומפלדורים החדשים ואת אלו שמסרו את נפשם למען המולדת. ממש כמו איסטווד ופורד, הוא בחר לצור יצירה שקוראת תיגר על המיתוסים, יצירה חתרנית שראוי שתהדהד בשיח הישראלי וגם הערבי כאן במקום הקטן הזה במזרח התיכון שרבים חושקים בו. על כך מגיעות לו כל המחמאות.
סרט גרוע ביותר.
משעמם!
גרוע!
חסר עלילה!
לא לראות!!!!
שם:anipoגיל:5009/10/2022 10:48:11
7/10
לפי הסטנדרטים של אבי נשר שהורגלנו אליהם מדובר באכזבה.זה עוד לפני שנכנסים לעניין מסגור סיפור הקונפליקט ביננו לבין הערבים .הקמנו מדינה בגלל שזו ארץ אבותינו ולא בגלל השואה,שאולי היתה סוג של טריגר וזרז אבל בוודאי לא ההצדקה לקיומה.לא נפתח את זה כאן. בגדול,סרט שמשעמם בחלקים גדולים שלו ורמת המשחק בינונית.הדבר היחיד המהנה זו האינטראקציה המצחיקה לעיתים בין הגברים לנשים בקיבוץ.הדמויות לא מעניינות וקשה להתחבר אליהן. דווקא הדקות האחרונות הצליחו קצת לרגש ,אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.חוץ מזה ,היה מקום לקצר את האורך.כשיסכמו מתישהו את הקריירה של אבי נשר, היצירה הזו לא תתברג בראש הרשימה.