מלחמה פרטית ביקורת סרט

בשנת 2017, הבמאי מתיו היינמן ניסה לגרום לעולם לשים לב לזוועות מלחמת האזרחים של סוריה בסרטו התיעודי "עיר הרוחות", העוסק בקבוצת עיתונאים אזרחית, שחלק מחבריה התגוררו בתוך אזור הטבח שקראו לו פעם בית. כעת הוא מנסה לעשות זאת שוב: עם המראה האייקוני שלה, האומץ האגדי והמוות הטרגי באזור מלחמה סורי, כתבת המלחמה מארי קולבין, המגולמת על ידי רוזמונד פייק, נראית ונשמעת כמו דמות מסרט הרפתקאות פמיניסטי.סרטים רבים מציגים את עבודתם של עיתונאים כמי שיושבים שעות מול המחשב בבחירת המילים הנכונות וחיפוש מקורות אמינים וזה נראה משכנע. הסרט הזה מציג עיתונות אחרת, כזו הפועלת מחוץ למשרד הממוזג והבטוח ושמה את הדגש על מה שקורה בפועל בשטח. קולבין הייתה מודעת לא רק לסיכון במקצוע שבחרה, אלא גם לערך של הדברים שהציגה, וזה מה שנשא אותה הרבה מעבר למקום שבו העזו רוב העיתונאים ללכת. במעברים הלוך וחזור בזמן בסיפורה של קולבין, הפרטים, הקטנים יחסית, של חייה האישיים מתמזגים בצורה מעורפלת עם אירועי העולם והזוועות עליהם היא מדווחת. מקצועה של קולבין היה חלק גדול ומרכזי בחייה. ניסיונותיו המבולבלים של הסרט לגשר על הפער בין חייה הפרטיים לבין עבודתה הבלתי אנוכית להפליא, מרגישים מביכים למדי. ברוב הדקות בסרט מוצגות תמונות קודרות. הסצנות בסרי-לנקה, בעיראק, בלוב ובסוריה הן גרפיות מאוד ומזעזעות את הצופה. אך ישנם מספר הבזקים של הומור: אחת הסצנות בהן מופיע מועמר קדאפי נראית כהקלה קומית וכמו כן, בחזרתה ללונדון לאחר שאיבדה את עינה בסרי-לנקה, קולבין וחבריה מתבדחים כשהם מעלים שמות חדי עין מפורסמים, ביניהם משה דיין. הסיפור יוצא הדופן הוא עוצמתי דיו בשביל לרגש ולטלטל, אך הסרט לא מצליח לקחת את הצופים עד לקצה. הוא איננו מותח מספיק במקומות בו הוא יכול היה להיות כזה, ומתאמץ לרגש ללא הצלחה. רוזמונד פייק מתמסרת לתפקיד בניסיון להציג את תחושותיה האנושיות של הכתבת, אך לא מעוררת הזדהות. גם כאשר היא דומעת - עיני הצופים נותרות יבשות. ג'יימי דורנן בקושי מורגש או מתבטא בתור הצלם פול קונרוי. לעומתו, טום הולנדר נוצץ בתפקיד עורך החוץ של ה"סאנדיי טיימס", המתנדנד שוב ושוב בין התנגדותו לכניסות החוזרות, המסוכנות והאסורות, של קולבין לחזית לבין עידודה להביא סקופים מאותם אזורים. הקרבות תופסים חלק משני בסרט והם אינם עשויים באופן משכנע, חתיכות בטון מתעופפות וקולבין מדלגת ביניהן בקלילות.הסרט מזכיר לצופים שיש מלחמות ועוולות אמיתיות שיש לעשות עליהן סרטים מעניינים, מפחידים ומשמעותיים לא פחות מסרטים בדיוניים על נושאים מומצאים, דוגמת "הנוקמים". אמנם גיבורת הסרט באה עם פגמים ואין לה כוחות על, אבל היא בכל זאת מיוחדת, ומעוררת הערצה והתפעלות. היא אצילת נפש, פזיזה ובלתי יציבה, אמיצה, חוצה גבולות וזוהרת.היא מתוארת כאישיות מסובכת, הסובלת מבעיות פסיכולוגיות ומחזיונות נוראיים החוזרים אליה שוב ושוב. היא מנסה לאבד את עצמה בשתייה מופרזת ועישון בשרשרת כאילו הסיכון במותה שלה לא מפחיד אותה באמת. היא מונעת על ידי הכרח לגרום לקוראים להביט בפניהם של חסרי האונים ששואלים: "מדוע העולם לא כאן?". כמו קולבין עצמה, גם הסרט אינו מבקש מהצופים להבין את הפוליטיקה של המלחמה, אלא את הצד האנושי שבה. עם הסיכון האישי שהיא לוקחת בכניסה לחזית של אזורי סכסוך ולחימה, הצופה הישראלי יכול לזהות בה את הגרסה הנשית לעיתונאי איתי אנגל.

הקרב על אמריקה Civil War חדש 2024

המזח Stronghold 2023

במערב אין כל חדש All Quiet on the Western Front 2022

תמונת הנצחון Tmunat Hanitzahon 2021

לכודים תחת אש The Outpost 2021

הזהב של נורמן Da 5 Bloods 2020

1917 1917 2020

הקרב על מידווי Midway 2019

מלחמה פרטית A Private War 2019

12 לוחמים Twelve Strong 2018