מלך הצפון ביקורת סרט

רוברט אגרס בנה לעצמו שם כמי שיוצר סרטי אימה אמנותיים, שבעיקר מתחבבים על מבקרי הקולנוע ועולם הפסטיבלים הבינלאומי. סרטו הארוך הראשון, "המכשפה", זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס ומשם נדד לעשרות פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. הסרט חשף לעולם את אניה טיילור-ג'וי שמאז הפכה לכוכבת בינלאומית בזכות המיני-סדרה של נטפליקס, "גמביט המלכה". בסרטו השני, "המגדלור", השתתפו ווילם דפו ורוברט פטינסון בהופעות מצמררות. הם גם היו השחקנים היחידים על הסט שמרביתו בתוך מגדלור שנמצא על אי בודד. הפעם הפרמיירה התקיימה בפסטיבל קאן היוקרתי, והסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הצילום. לא מן הנמנע שבמאי ירצה לקפוץ מדרגה לעשייה הוליוודית מרכזית יותר ואולפני Focus Features החליטו להמר עליו בסכום של 90 מיליון דולר. ההפקה הגדולה והמורכבת באיסלנד במהלך שיא מגפת הקורונה כללה צוות שחקני קולנוע מוכרים ומוערכים, כגון אלכסנדר סקארסגארד, ניקול קידמן, אניה טיילור-ג'וי, איתן הוק, ווילם דפו, הזמרת האיסלנדית ביורק ("רוקדת בחשיכה") וכוכבי הקולנוע השבדים: קלאס בנג ("הריבוע") וגוסטב לינד ("רוכבי הצדק"). אגרס בהחלט עבר מעולם ההפקות הקטנות והעצמאיות אל אחת ההפקות היקרות של השנתיים האחרונות. הוא עושה זאת במיומנות מעוררת הערכה. הוא שולט באופן מושלם בכל ההיבטים הטכניים המורכבים של הסרט הזה וגם שומר על סגנונו האישי כאמן. מדובר בסרט אפל ואלים למדי, וכמו בשני הסרטים הקודמים שלו גם כאן לא חסרה מיסטיקה, מכשפות וכוחות נסתרים. העלילה מבוססת על אגדת עם נורדית שהיוותה השראה לשייקספיר בכתיבת המחזה שלו "המלט". אלכסנדר סקארסגארד מגלם את הנסיך אמלת', שצפה בצעירותו ברצח אביו על ידי דודו וחטיפת אמו. הוא נמלט וכעבור שנים רבות, אחרי שהפך ללוחם מיומן ורוצח אכזרי, הוא חוזר כדי לנקום בדודו ולהציל את אמו. אמלת' הוא סוג של חיה פצועה, נע במהירות כמו שועל, אבל יש לו כוח כמו של דוב. יצר הנקמה הפך אותו לאכזרי ונטול רחמים, עד שהוא פוגש צעירה רוסיה שנמכרת לעבדות ומחזירה לו את האמונה באהבה. העלילה כאמור אינה מחדשת יותר מדי וההתפתחות של הסיפור המרכזי לא ממש מפתיעה בשום צורה. עבור קהל שצפה בעשרות סרטים וסדרות מסוג זה ורוצה ליהנות ממשהו קצת אחר, זה יכול להפריע.מה שכן ראוי לציון הוא ההפתעות שפזורות במהלך הסרט והופכות אותו לסרט שהוא הרבה יותר מעוד סרט או סדרת ויקינגים תקופתית שגרתית. קרב מרהיב שצולם בשוט אחד ארוך ומרשים שבו לוחמים ויקינגים אכזריים (אחד מהם הוא אמלת') פושטים על כפר כדי לקחת עבדים ומבצעים פשעים אכזריים שזורקים אותנו לתוך ההיסטוריה האפלה של האנושות וגם למתרחש באוקראינה. הסצנה המרשימה עם ווילם דפו כמכשף המנהל טקס התבגרות בין הנסיך אמלת' הצעיר לאביו המלך בגילומו של אית'ן הוק, מפגש עם מכשפה עיוורת בגילומה המהפנט של ביורק וגם מאבק מצמרר על חרב עם מלך ספק חי ספק מת. כמובן הצילום של ג'ארין בלשקי, הצלם הקבוע של רוברט אגרס, מספק את האווירה הנדרשת כדי שהסרט הזה לא ירגיש כמו סרטים וסדרות אחרות בז'אנר. כמו בהמון סרטים תקופתיים כוכבי הקולנוע הבינלאומיים, מרביתם דוברי אנגלית במקור, מדברים בשלל מבטאים משעשעים ולא ברורים. הבחירה לתת לחלק מהם לדבר בשפת מקור, אם זה נורדית עתיקה, איסלנדית או רוסית ומיד לאחר מכן גם באנגלית במבטא, היא מוזרה ולא תמיד עובדת. לפחות הפעם זה פחות צורם מ"בית גוצ'י" כי לעומת הקרקס האיטלקי הסרט הזה לא נופל לבורות של משחק קאמפי מוגזם. נראה שכל צוות השחקנים מבין שהוא נמצא בדרמה אלימה ואפלה בעלת ניחוח שייקספירי והרבה פחות באופרת סבון, על אף שהעלילה הייתה יכולה לספק עונות ארוכות לכל טלנובלה ממוצעת. עדיין יש כאן משפחה מאוד לא מתפקדת ומערכת יחסים לא ממש בריאה בין שני אחים, אמא אחת ושלושת ילדיה. שני הסרטים הקודמים של אגרס פרצו דרך בז'אנר האימה. בסרטו השלישי, על אף סגנונו הקולנועי הייחודי, הוא לא מצליח לשבור את חוקי הז'אנר המקובלים בסגנון זה - מ"גלדיאטור" עד "300". עדיין "מלך הצפון", או בשמו המקורי "איש הצפון," מנסה ליצור קולנוע הנשען על סיפור מהמיתולוגיה הנורדית ולעשות זאת באופן ריאליסטי ככל האפשר, לעומת האפוסים התקופתיים המאוד הוליוודיים שהוזכרו מעלה.הוא מנסה לייצר מיסטיקה שהיא לכאורה מציאותית כאשר הוא מפגיש את הקהל עם מכשפות, מכשפים וגם שועלים ערמומיים, הכל על רקע נוף בראשיתי של איסלנד ואור טבעי שמעניקים ליצירה תחושה של ריאליזם. על אף השבלוניות של העלילה ואסופת המבטאים המעצבנת, מדובר בהישג מרשים שמביא אל המסך הגדול אפוס תקופתי ספוג דם ופולקלור שמתאים לקהל בוגר. התוצאה לא משעממת לרגע.