עלילת הסרט "פלאמלים" נפתחת בשנת 1835 באי גלאפגוס הנידח שם המינים החביבים פלאמלים (המזכירים בצורתם דונאטים) חיים בהרמוניה. האחים המגושמים אד ואופ ידועים ביכולתם לגרום לתאונות בכל מקום שאליו הם הולכים, מה שהופך אותם למנודים מצד הקבוצה שלהם. בזמן שהם מוגלים מן הלהקה, אד ואופ מגלים פורטל דרך פרח מיוחד שמעביר אותם לשנגחאי המודרנית, שם הם מגלים שהמין שלהם נכחד והם התקווה היחידה שנותרה במניעת היכחדותם. לצד אוסף דמויות שניצלו מהכחדה, על האח והאחות למצוא דרך לעצור את האפוקליפסה של עצמם.עלילת הסרט למעשה נאבקת לספק נרטיב קוהרנטי, אך אין קו אחיד ולינארי רציף יותר מכמה דקות לפני שהתסריט עובר לנושא אחר - מהלך תמוה שממצה עצמו די מהר. על אף שליבת הסרט עוסקת כבר בהתחלה בנושא הכחדת מינים שונים, לא נוצר הסבר מעמיק וחשוב לסיבות שהובילו לכך. הדמויות החביבות של המינים הנכחדים לא באמת מספרות את סיפורן ומזכירות יותר את הצעצועים מ"צעצוע של סיפור". אין בכך רע, שכן הדמויות עוצבו לעילא ולא נופלות באיכותן מהאולפנים האמריקאים הגדולים, אבל לרוב הן ריקות מתוכן.
פרסומת
שלל הדמויות ורצף האירועים ההיסטוריים שחולפים על פני הצופה הצעיר לא באמת מצליחים להעביר שיעור מזורז בהיסטוריה של עולמנו, חרף הפרטים הרבים שאפילו הצופה המבוגר לא יוכל לעמוד בקצב שלהם. באופן מתסכל, הפוטנציאל הזה מסתכם במעט יותר מרצף מונטאז' קצר לפני המעבר לרצף הבא.עבור הצופים הצעירים, "פלאמלים" הוא חוויה רצופה בהומור סלפסטיק וצחוקם המתגלגל נשמע היטב באולם. רגעים קומיים בסרט מצליחים להעלות חיוך גם על פני המבוגרים שבינינו. עם צוות שנודע בעיקר בזכות עבודתו על "משפחת סימפסון" ולמרות העובדה שלא כל פאנץ'-ליין מוצלח, הסרט מצליח לספק רגעים לא מעטים של גאגים ויזואליים חכמים באופן מפתיע.
היופי בסרט נחווה בעיקר בזכות עושר ויזואלי, מלא צבע ושמחת חיים ואפילו שיר חביב בניסיון של האולפן הסיני "לשחק במגרש של הגדולים" (ע"ע דיסני/פיקסאר) על אף שמבחינה עלילתית הוא רחוק שנות אור. אולם, מדי פעם צריך לזנוח את ההשוואה הזו ולזכור שגם לקטנים מגיע סרט קיץ מהנה משלהם, לא מורכב מדי, לא מתוחכם מדי שמספק להם שעה וחצי של צחוק והנאה.