ההזמנה. ביקורת סרט

לא כל עולם או מציאות שהקולנוע סוחף אותנו אליהם בתור צופים חייב להיות עצום כדי להשפיע עלינו. לפעמים, כל מה שנדרש כדי להשיג זאת יכולה להיות דירה אחת בסן פרנסיסקו. מצב זה מתרחש, באופן מוצלח במיוחד, בסרט "ההזמנה" (The Invite), שהוא עיבוד אמריקאי לסרט הספרדי "השכנים מלמעלה". זהו הסרט השלישי בבימויה של אוליביה ווילד ("חורשות את הלילה", "אל תדאגי יקירתי"), שמגיע לארץ לאחר בכורה בפסטיבל סאנדנס האחרון. הוא מציג זוג נשוי שמערכת היחסים שלהם נמצאת על סף קריסה, בלילה אחד גורלי שבו הם מזמינים אליהם את השכנים מהדירה שמעליהם. מתוך הסיטואציה הזו, שעל פני השטח נראית בנאלית, נוצר סרט שמספק חוויה רגשית מטלטלת וקורעת מצחוק.הלב של הסרט נמצא בדמויות שלו. הזוג הנשוי הוא ג'ו (סת' רוגן, "הסטודיו") ואנג'לה (אוליביה ווילד). השניים התאהבו כאשר ג'ו היה מוזיקאי אינדי עם עתיד מבטיח, אך המציאות הותירה אותו כמורה בקונסרבטוריון, ואת אנג'לה כעקרת בית. השניים בודדים מאוד, מחוסרי חברים ושקועים בתוך הסבל העצמי שלהם, תוך ניסיון ליצור מצג שווא של נישואים מתפקדים בפני בתם המתבגרת, שאינה מופיעה כלל בסרט. הזמנת האורחים מספקת הזדמנויות חיוניות עבור שתי הדמויות: עבור אנג'לה, ניסיון להקל על תחושותיה הנואשות לחיי חברה; ועבור ג'ו, מקום להתעמת עם השכנים בגלל חיי המין הרועשים שלהם. למרות הקיצוניות של שתי הדמויות, קשה מאוד שלא להתחבר למה שהן עוברות במהלך הסרט. החוויות הרגשיות שלהם מומחשות הן בכתיבה והן בביצועים תוך הפגנת כריזמטיות מפליאה וייצוג של חוויות שבמהותן אוניברסליות לכל אדם. השכנים מתפקדים כקטליזטורים להכרה של אנג'לה וג'ו בהידרדרות הנישואים שלהם, וברעל שחלחל לקשר שלהם. הוק (אדוארד נורטון, "מועדון קרב") ופנלופה קרוז הם זוג עם אורח חיים מיני החורג מהמוסכמות, והמפגש איתם מעניק לאנג'לה וג'ו תמונה של זוגיות בריאה ומעניינת. מעבר לכך שהוק ופינה מתייחסים זה לזה בכבוד, ניכר כי הפתיחות שלהם בכל הקשור לעולם המיני מעוררת אצל אנג'לה וג'ו כמיהה וקנאה כלפיהם. הם מבינים שנישואיהם אינם עוטים עוד את התשוקה העזה שאפיינה אותם בתחילתם, ומתוך כך עולה בהם התחושה שהם מבזבזים את חייהם.עומק רעיוני זה בא לידי ביטוי בסרט יחד עם עשייה קולנועית מרהיבה, שמתבטאת בכל היבט בהפקה. המשחק של ארבע הדמויות הראשיות מצוין, כאשר אוליביה ווילד עצמה ראויה לשבחים לאור ביצועה. היא כריזמטית, מצחיקה ומפגינה הבנה עמוקה של דמותה. ההפתעה הגדולה של הסרט היא ללא ספק סת' רוגן, שמפגין מנעד דרמטי שהשחקן הקומי כמעט ולא מציג בתפקידיו המוכרים. גם אדוארד נורטון ופנלופה קרוז מביאים למסך הופעות משחק נהדרות, עם סצנות שיא שבהן השחקנים מפילים לסתות. דוגמה אחת לכך נמצאת במונולוג של נורטון, שבו השחקן משיל הרבה מהרוח הקלילה שהציג לפני כן, ומספק רגע של כנות ורגישות עצומים. מבחינה חזותית, הסרט אומנם מתרחש ברובו המכריע במיקום אחד, אך הוא עושה בו שימוש אפקטיבי במיוחד, כך שאין בו חזרתיות ויזואלית. הדירה של אנג'לה וג'ו מעוצבת בצורה עשירה ומלאה בפרטים, שמקבלים משמעות עלילתית. הצילומים עושים שימוש מבריק במיזנסצנה כדי להעמיד את השחקנים באופן שמעצים את הדמויות ומוסיף להן ערך דרמטי ולעתים קרובות גם הומור. מתוך כל ההישגים האלה, נוצר סרט שהוא גם יפה ומהנה לצפייה."ההזמנה" הוא סרט מצחיק ובעל רעיונות עמוקים. התשוקה של יוצריו ניכרת בכל סצנה והוא מפגין אנרגיה אדירה מצד כל המשתתפים בו. אוליביה ווילד מראה בו שהכישורים שלה כשחקנית ובמאית רלוונטיים יותר מתמיד. גם לאחר הפספוס של סרטה השני, "אל תדאגי יקירתי". היא מוכיחה שהיא יוצרת בעלת תיאבון ולפניה עוד דרך ארוכה כקולנוענית. אומנם הסרט מסתיים בצורה מעט פתאומית ולא מספקת, אך החוויה שהוא מציע כל כך עוצמתית שהיא מכפרת על ליקויים אלו בענק.