הדרמה הקומית הספרדית "וולפגנג", בבימויו של חאווייר רואיז קלדרה ("סופר לופז"), מצליחה לרגש את הצופים מבלי לוותר על רגעים קלילים ומשעשעים. הסרט, המבוסס על ספר קטלוני מצליח מאת לאיה אגילר, נפתח במפנה טרגי כאשר ילד מחונן ובעל תסמונת אספרגר בשם וולפגנג נאלץ, לאחר פטירתה הפתאומית של אמו, לעבור לגור עם אביו הביולוגי שמעולם לא הכיר. הסרט מציב את הצופים במרכזה של מערכת יחסים סבוכה שבה שאיפה להצטיין מוזיקלית וצורך קיומי בסדר מוחלט של המציאות מצד הילד מתנגשים עם שגרת חייו הכאוטית והמבולבלת של אב שלא ערוך לכך.הקונפליקט המרכזי בעלילה נשען על ניגוד חד בין רציונליזם קר ומדויק לבין רגשנות פגיעה. מצד אחד עומד הילד המבריק, השקוע בעולם מרובע של מספרים ונגינה מדוקדקת וטוטלית בפסנתר, ומצד שני האב, שחקן טלוויזיה ותיק הנאבק על מקומו בעולם מקצועי תחרותי ואכזרי. הניגוד הקיצוני מייצר את המנוע הדרמטי והקומי של הסרט, וכן מאפשר שילוב של חיכוך טעון מול התגלויות קטנות של הבנה הדדית. העלילה מאפשרת לצופים לעקוב אחר תהליך התפכחות הדרגתי שבו שני הגיבורים מסירים בהדרגה את חומות ההגנה שבנו סביב עצמם ומתקרבים זה אל זה.
פרסומת
איכות המשחק היא אחת מנקודות החוזק המובהקות של הסרט, בראש ובראשונה הודות לכימיה המרתקת הנרקמת בין שני השחקנים הראשיים - מיקי אספרבה ("תנאים להיות אדם נורמלי") אשר מצליח לרגש ולשעשע כאב האובד בעולם ההורות, ולצדו השחקן הצעיר והמבטיח ז'ורדי קטלאן ("הלילה האחרון בטרמור") מגלם בדייקנות ראויה לשבח את דמותו של וולפגנג, תוך שימוש מחושב וחסכוני בהבעות פנים, כשהוא מציג קור רוח מנוכר לכאורה. לצדם, נוכחותם של שחקני משנה בולטים כמו אנה קסטיו ("עץ הזית") בתפקיד הפסיכולוגית וברטו רומרו בתפקיד סוכן שחקנים שנון, מוסיפה צבעוניות ועומק לעולמם של גיבורי הסרט.מבחינה סגנונית, הבמאי מקפיד על אסתטיקה ויזואלית נקייה, חמה ומוארת, המלווה בפסקול מרגש. המנגינות המלוות את הסרט אינן משמשות רק כתפאורת רקע, אלא מתפקדות כשפה רגשית של ממש, המסייעת לגשר על הפערים העצומים שבין עולמו הפנימי הסגור של הילד לבין המציאות הרועשת והמשתנה סביבו. זוויות הצילום והעריכה נמנעות מניסויים אומנותיים נועזים, דבר שתורם ליצירת אווירה ביתית ומזמינה.
היתרון המרכזי של הסרט טמון בכנות הרגשית הגלומה בחלקו האחרון, ובאומץ לדון בנושאים כואבים כמו אבל והתמודדות עם שונות, מבלי ליפול לקיטש. מנגד, החיסרון הבולט שלו מתבטא בכך שחלק מהמהלכים בתסריט צפויים מראש, ולעיתים נשענים על פתרונות קלים ומוכרים מסרטים אופטימיים העוסקים בנושאים דומים. הסרט מתאים במיוחד לחובבי דרמות משפחתיות נוגעות ללב, המתובלות בהומור, אך הוא יספק פחות צופים המחפשים מקוריות יוצאת דופן או עומק פסיכולוגי מורכב.הסרט מצליח לכבוש את הצופים בזכות לב פועם, משחק משובח ועיסוק רגיש בסוגיות מורכבות כמו אובדן וקבלת האחר. למרות שהוא נע בבטחה בתוך גבולות מוכרים ונוחים ואינו מהפכני מבחינה קולנועית, מדובר ביצירה נעימה לצפייה, מרגשת ומעוררת מחשבה, שמלווה את הצופים גם לאחר שהסרט מסתיים. הצפייה בסרט מומלצת לכל מי שמחפש ערב קולנועי איכותי שבו דמעות וחיוכים מתמזגים לכדי חוויה מחממת לב.