"לאן", יצירת הביכורים העדינה והמהדהדת של אסף מכנס שהוקרנה בבכורה עולמית במסגרת "פרספקטיבות" בפסטיבל ברלין, היא תוספת מכובדת לתת-הז'אנר הקולנועי של "סרטי מוניות" לצד קלאסיקות כמו "מונית לילה" של ג'ים ג'ארמוש ו"מונית" של ג'עפר פנאהי. מאחורי הסרט היפהפה הזה טמונה היכולת להעביר מתחים אישיים ולאומיים עמוקים ומורכבים באמצעות סיפור פשוט ואנושי להפליא. במרכז העלילה ניצב חסן, נהג אובר פלסטיני בן 55 המסיע בלילות בליינים ואנשים אקראיים ברחבי ברלין. באחת הנסיעות הוא פוגש את אמיר, צעיר ישראלי מבולבל שהגיע לעיר כדי לברוח מהמוכר ולחקור את זהותו המינית. במהלך השנתיים שבהן מתרחשת העלילה, ממאי 2022 ועד מאי 2024, השניים נפגשים שוב ושוב בנסיעות ליליות ההופכות בהדרגה לציר רגשי מפתיע.הכוח האמיתי של הסרט נשען על הדינמיקה הנדירה בין שני השחקנים הראשיים שמחזיקים את המסך כמעט לבדם. איהאב אליאס סלאמה מגלם את חסן באיפוק כובש ובנוכחות שקטה מלאת כבוד, כגבר שחי כבר שלושה עשורים בבירה הגרמנית אך נושא עמו פצע ישן וסוד רומנטי מעברו, לצד נתק כואב מבתו הבכורה. מולו, עידו טאקו, שכבר הוכיח את יכולותיו המרשימות בסרטים "החייל הנעלם", "מכולת" ו"עצמאות", מספק גם כאן תצוגת משחק טוטאלית, חשופה וכנה להפליא. טאקו מיטיב ללכוד את השבריריות של צעיר המנסה לברוח מהמציאות הישראלית אל החופש של חיי הלילה בברלין ומתמודד עם יתמות מאביו ומשברון לב. בין השניים נרקמת מעין מערכת יחסים של אב ובן, החומקת מקלישאות דידקטיות ונבנית מתוך מבטים חטופים במראה האחורית ושיחות מקוטעות. החיבור החד-פעמי הזה הוביל בצדק לזכייתם של השניים בפרסי אופיר, חותמת רשמית לאחת מתצוגות המשחק הזכורות של השנה בקולנוע הישראלי.
פרסומת
אסף מכנס, שגם כתב את התסריט, בוחר במבנה אפיזודי מדויק. המבנה הזה מלווה את חלוף הזמן ואת ההסלמה במזרח התיכון מבלי להפוך את הסרט למניפסט פוליטי צעקני. המפגש הראשוני, שבו אמיר מציין בחיוך מבויש שהם בעצם "שכנים" מן הגליל, מקבל משמעות חדשה ומצמררת ככל שהמציאות שמחוץ לגבולות גרמניה סוגרת עליהם. בתוך המרחב המוגן של הרכב - מעין "אנטי-נהג מונית" המהווה מיקרוקוסמוס של חמלה - מתברר ששני הגברים חולקים חוויית הגירה דומה של בדידות, הסתרה וניתוק ממשפחתם, והתסריט מתמקד באנושיות המשותפת שלהם במקום להעמיד אותם כנציגים של שני עמים מסוכסכים.הבחירה האסתטית לצלם את מרבית הסרט בתוך המונית, מעניקה תחושה אינטימית וממוקדת, המבליטה כל ניואנס בהבעות הפנים של השחקנים. הצלמת מעיין בוכניק עושה שימוש חכם בצילום הלילי ומשתמשת בעומק שדה רדוד, ההופך את אורות הרחוב של ברלין מחוץ לחלון למעין וידאו-ארט מופשט ומלנכולי, בעוד המוזיקה העדינה של חביב שחאדה חנא מלווה את הנסיעות מבלי להכביד עליהן. בתוך עולם של אפליקציות הסעה שבהן היעד הגיאוגרפי הרי כבר מוזן מראש, שם הסרט, "לאן", מקבל משמעות פילוסופית ומטאפורית חדה: זוהי שאלה על הכיוון הרגשי והזהותי שאליו צועדים שני גיבורים שנמצאים בתנועה מתמדת, אך לעולם אינם בטוחים היכן ימצאו מנוחה.
לצד הכובד הרגשי והדרמה האנושית המורכבת, הסרט יודע לשלב גם רגעים של הומור חד ואירוניה דקה שמקלילים את האווירה ברגעים הנכונים. באחת הסצנות הזכורות והמשעשעות ביותר עולה למונית זוג ישראלי מבוגר, ומעורר מתיחות קומית חריפה מול שיחת טלפון שמנהל חסן בערבית עם בן דודו. עבור חובבי הסוגה העילית ונוסטלגיה טלוויזיונית ישראלית, המפגש הזה מספק מיני קאמבק משעשע במיוחד לדב נבון ושרה (שרית) וינו אלעד – הלא הם ישראל ודליה המיתולוגיים מ"הבורגנים". האיחוד הקצרצר של השניים, שמביאים עמם את כל החרדות והנוירוזות של הבורגנות הישראלית אל המושב האחורי בברלין, מוסיף קריצה תרבותית חכמה מבלי לשבור את אמינות היצירה, כשוינו אלעד, כהרגלה בקודש, מצליחה לגנוב את הזרקור אפילו בדקות מסך ספורות.בסופו של דבר, "לאן" הוא הישג קולנועי מרשים ומרגש במיוחד עבור סרט ביכורים, כזה שמצליח לגעת בעצבים החשופים ביותר של המציאות הישראלית והפלסטינית מתוך חמלה ועדינות נדירה. סרטו של מכנס אינו מתיימר לספק פתרונות קסם מדיניים, אלא מציע תקווה זהירה ואנושיות טובת לב - סוג של אור קטנטן ומהבהב בתוך הטראומה הקולקטיבית המשותפת. בזכות תסריט חכם, בימוי מאופק ושתי הופעות משחק בלתי נשכחות של איהאב אליאס סלאמה ועידו טאקו, מתקבלת דרמה קטנה-גדולה שממשיכה להדהד בלב הצופה זמן רב אחרי שהנסיעה הלילית מגיעה לסיומה.
סרט מרתק שאותי גם הפתיע באופן שבו הוא מתאר מציאות, ללא שיפוטיות, מבט חדש עלינו מרחוק. משחק מצוין של כולם. כמה סצינות מאוד משעשעות שזורות בסרט. יצאתי אופטימית. מומלץ