שילוב של מספר כישרונות אנושיים לחלוטין הופך את "ספיידרמן: יום חדש", לאירוע קולנועי גדול ומרשים: שלל צוותים טכניים, שחקנים מוכשרים ובעיקר במאי אחד - דסטין דניאל קריטון ("שאנג-צ'י", "טווח קצר 12") שיודע בדיוק לאן לכוון את המצלמה. בין מרדפים ברחבי מנהטן, בניינים קורסים, קרבות בלתי נגמרים והמון דמויות מרכזיות אייקוניות ביקום הקולנועי של מארוול, קריטון לא שוכח לרגע אחד איפה הלב האמיתי של הסרט. "יום חדש" מתעניין בעיקר באדם שמתחת למסכה ובאמפתיה שלו למנודים ולאנשים השבורים של עולמנו. זה תמיד היה הסוד של פיטר פארקר: מה שהופך אותו לגיבור אינו רק היכולת הפיזית, אלא הלב. הוא רואה סבל ופועל באינסטינקט טהור, גם כשהעזרה גובה ממנו מחיר אישי כבד. קריטון החל את הקריירה הקולנועית שלו בקולנוע עצמאי אנושי עם לב גדול. השיא שלה היה ב-2013 עם הדרמה המרגשת, "טווח קצר 12", והוא בהחלט האדם הנכון לחקור את הצדדים האפלים של ספיידרמן ושאר הדמויות בסרט הנוכחי.הסרט לוקח ברצינות תהומית את הסוף המר של "אין דרך הביתה". העולם אומנם מכיר את ספיידרמן, אבל אף אחד לא זוכר את פיטר פארקר. דודה מיי מתה, נד ומרי ג'יין (זנדאיה בהופעה קולנועית מוצלחת נוספת השנה) מביטים בו כזר מוחלט, ופיטר נותר השומר היחיד של הזיכרונות. יש אכזריות בודדה במחיקה הזו: הוא מחזיק לבדו את אהבת חייו, את חבר ילדותו ואת המצפון שלו, בזמן שכל השאר ממשיכים הלאה בחייהם בנחת. הולנד מציג כאן עירום רגשי ומטלטל בהופעה הדרמטית המוצלחת שלו כאיש העכביש. הוא משתוקק לאינטימיות הישנה, אך מבין ששיבה לחייהם תהרוס את ההקרבה שהגנה עליהם. לקריטון יש סבלנות לתת לטרגדיה הזו לנשום וגם את הכישרון להנגיש את התחושה הזאת לקהל הצופים, בלי למהר לקטע האקשן הבא.
פרסומת
במקביל לדרמה האישית המהדהדת של ספיידרמן יש גם סכנה חדשה. איום טלפתי מסתורי מגיח ברחובות ניו יורק ומנצל אזרחים תמימים כדי לפרוץ למתקני "בקרת הנזקים", גוף שמנהל ויליאם מצגר (טראמל טילמן הנהדר) ויש לו לא מעט שלדים בארון. ספיידרמן נקרא לפענח את התעלומה, בעוד דמויות כמו המעניש (ג'ון ברנת'ל) וברוס באנר (מארק רופאלו) נשאבות לקלחת. עבור פיטר, שכבר כורע תחת נטל המסכה והבדידות, האחריות הופכת למחנק פיזי. היעדרה של דודה מיי (מריסה טומיי) ממשיך להדהד כמצפן מוסרי, והסרט אינו חושש להראות שעשיית הדבר הנכון יכולה למוטט אותך מבפנים. הכאב שלו מקבל נפח כמעט מוחשי, כזה שמציב את הגיבור הצעיר בפני מבחן בגרות אכזרי.ללא חיים מחוץ למסכה, פיטר קובר את עצמו בעבודה. "יום חדש" הוא בעצם סרט על שחיקה, טראומה והסכנה שבהפיכת העבודה למפלט רגשי. מונטאז' מבריק לצלילי "Wolf Like Me" של TV On The Radio לוכד את הקצב המטורף שלו: נלחם בפושעים כמו סקורפיו, טומבסטון ובומרנג, חוזר חבול לדירה העלובה, וטס חזרה לסמטאות בפזיזות הגובלת בהרס עצמי. הגוף של פיטר מתחיל למרוד: היכולות שלו סובלות מאפיזודות מוזרות, סוג של התקפי חרדה המתבטאים דרך הפיזיולוגיה העכבישית שלו. ככל שהוא מנסה להסתתר מאחורי המסכה, כך גופו קורס. זהו ניתוח מרתק של מחיר הכוח: היכולת אינה רק מתנה, היא משא מבודד. ככל שהיכולות שלו הופכות לפחות יציבות, כך קריטון מעניק לסרט מראה מחוספס ומלוכלך יותר שמזכיר יותר סרטי פשע אורבניים מאשר סרטי ספיידרמן מהעבר. צילום של סצנות שבהן ספיידרמן מתנדנד בין גורדי השחקים הופך לפחות ופחות יציב, עד כדי כך שלא בטוח בכלל שהוא יצליח להגיע בשלום ליעדו.
בכל הנוגע לרושם הוויזואלי, קריטון הצליח להשתדרג גם כאן. בסרט המארוול הראשון שלו "שאנג-צ'י" הייתה תחושה של קלידוסקופ צבעוני לילדים. בסרט הנוכחי, סצנות הפעולה פנומנליות גם כן אבל באופן אחר לחלוטין. הן אלימות יותר, שריריות יותר, קצביות, בוטות וקתרטיות לחלוטין. הופעתו של הענק הירוק מחזירה לו פיזיות מפחידה ומאיימת שחסרה לו מזמן, בעוד הקרבות מול כנופיית הנינג'ות המיסטית הידוע לשמצה, "היד", מכילים כוריאוגרפיה מהירה ומורכבת של אומנויות לחימה. גם הדינמיקה עם פרנק קאסל (ברנט'ל) עובדת מצוין – השילוב בין התפיסה המוסרית של פיטר לבין הברוטאליות של המעניש מייצרת ניצוצות קומיים ודרמטיים, שמצליחים להעניק לדמותו של המעניש רובד נוסף שהיה חסר לו בסדרות בהשתתפותו.הרובד המעניין ביותר בסרט הוא האידיאולוגיה הפוליטית שלו. ההבדל בין פיטר פארקר לבין האויב המרכזי שלו בסרט הנוכחי לא טמון בעוצמת הטראומה, אלא בהחלטה המוסרית שנוצרת בעקבותיה. שניהם מונעים מתוך אבל תהומי, חוסר צדק ותחושת נטישה, אך בעוד פיטר מתרגם את הפצע המושתת על אובדן ובדידות לאחריות קהילתית, לחמלה ואמפתיה כלפי החלשים, האויב החדש משתמש בתחושת קורבנות כדי לייצר הרס, אלימות ונקמה חסרת מעצורים. מדובר בהשתקפות פוליטית ואידיאולוגית של עידן הקיטוב שבו אנחנו חיים: בעולם שבו סבל וקיפוח משמשים לעתים קרובות כדלק להקצנה, רדיקליזציה ולפירוק המסגרות החברתיות, הסרט מעמיד תזכורת נוקבת לכך שכאב אישי לא מעניק פטור ממוסר. האופן שבו אדם או חברה בוחרים לנהל את הטראומה שלהם – בין על ידי כפיית כאבם על הזולת ובין על ידי הושטת יד ובניית קהילה – הוא ההבדל המכריע בין חורבן טוטליטרי לבין תקווה אנושית.אף שמדובר במוצר קולנועי מארוולי עשוי היטב, התוצאה מרגישה קצת ארוכה ומסורבלת מדי. ובכל זאת, התגמול הרגשי כה עוצמתי, שקל לסלוח על האורך. "יום חדש" מצליח שלא לאבד את הילד שגדל בקווינס בנסיבות חיים לא פשוטות והפך למיתולוגיה. קריטון שוזר צער, אחריות וקהילה לכדי יצירה אנושית פגיעה ומרגשת. פיטר מבין שלסבול לבד זו אינה גבורה, ואמפתיה היא כוח העל האמיתי שלו. מדובר בסרט אפל, מקורקע ומרגש באופן בלתי צפוי – תזכורת מהדהדת לכך שהאנושיות של פיטר היא זו שעושה אותו לגיבור, הרבה לפני המסכה. בסוף הקרדיטים יש טיזר קצרצר שמכין את הקהל להרפתקה הבאה של ספיידרמן, רק אם אתם מכורים לעניין כדאי להישאר לאותן שניות קצרצרות.
הגיע הזמן שה-MCU יחזור קצת למקורות שלו - לספר סיפורים קטנים יותר, אישיים יותר, כאלה שלא צריכים להרגיש בכל רגע כמו אירוע שעתיד לשנות את היקום כולו, גם אם זה המצב הנתון.
דווקא מתוך הסיפורים האלה מגיעה לפעמים ההשפעה הכי גדולה. לא כי הסרט כל הזמן מספר לנו כמה הכול חשוב וגורלי, אלא כי אנחנו רואים איך בחירות קטנות של דמות אחת מחלחלות החוצה ומשפיעות על העולם שסביבה.
לראות שוב את ספיידרמן ברמת הרחוב, ולא ברמת המולטיוורס, הוא שינוי מרענן שכמעט שכחנו עד כמה הוא היה חסר. לראות אותו מתמודד עם עולם קרוב, מוחשי ואישי יותר מזכיר למה הדמות הזאת עבדה כל כך טוב מלכתחילה.
ובעיקר, מרענן לראות את מארוול שוב מנסים להכניס אותנו לתוך סרט קולנועי ולא לתוך "אירוע קולנועי".
זה משהו שהיה חסר ל-MCU כבר הרבה מאוד שנים.
ראיתי את הסרט בשני בקולנוע ברב חן דזנגוף ונהנתי מאוד שעתיים וחצי עברו
לי מהר מאוד ואהבתי שהראו בסרט גם את החיים של פיטר ולא רק כספיידרמן.
היה שווה לחכות לו 4 שנים
סרט מעולה לדעתי יותר טוב מהקודמים לא סתם הוא שובר קופות בעולם וגם בישראל חוויה רוצו לראות מומלץ לראות את הסרט הקודם אין דרך הביתה לפני שמגיעים לסרט הזה
"מקורקע ומרגש"
שלח/י
טום הולנד
זנדאיה
ג'ון ברנטל
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות