גאון: פיקאסו - ביקורת פרק הפתיחה

Genius Series Review

רפאל (דניאל) תמנה על "גאון: פיקאסו - ביקורת פרק הפתיחה":
"תיאור מרושל במכוון של נושא רציני"

שתף/י

משחק אנטוניו בנדראס קלמנס פוסיי סבסטיאן רואץ' אמילי ווטסון

דרמה

ביקורת סדרה לגאון: פיקאסו - ביקורת פרק הפתיחה מאת רפאל (דניאל) תמנה | מבקר וכתב קולנוע

ציון המבקר

"בלתי מהימן"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

9.4/10

מדד פופולריות

3.6/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

את פרק הפתיחה של עונתה השניה של "גאון: פיקאסו", שעולה השבוע הייתי מגדיר כ'לא מזיק'. מצד אחד סדרות מהסוג הזה, שמיועדות בעיקר לאנשים צעירים, אולי לנוער, אולי גם לקשישים שאין להם הכוחות והסבלנות להתמודד עם חומרים מורכבים, לא צריכות להיעשות במיומנות גבוהה מדי. מצד שני אולי יש בזה משום זלזול בנוער ובקשישים. אני תמיד מרים גבה כשאני רואה שהפקה עתירת תקציב בחרה בדרך הנוחה והקלה ביותר ליצירת דרמה; כלומר, עבודת מצלמה כוללנית שאין לה קשר מהותי להתרחשות; מוזיקה, צלילים ונעימות שהוצאו מתוך המאגר הרגיל של מלודרמות "הולמרק" וסרטי "נשיונל ג'אוגרפיק"; וכתיבה ובימוי שרומזים בהתמדה שמשהו מאוד גדול ומרגש, וטעון משמעות ואמירה אמנותית, קורה במהלך הצפייה, מבלי שבאמת קורה ונאמר משהו והעבודה הקולנועית היא טלאים טלאים. כל העניין הוא שכן היה יכול לקרות משהו, אם רק היו משלמים לתסריטאי ובמאי קצת יותר רציניים, ומאפשרים להם לעשות את העבודה.

את המונח 'לא מזיק' אפשר גם להחליף במונח חביב, ולהוסיף שהסדרה מצליחה להעניק תחושה מסוימת של הנופים התקופתיים (לאורך חייו של פיקאסו) שהיא מתארת, בצרפת ובספרד, ולתת מושג לגבי אירועים משמעותיים בהיסטוריה של אירופה ובחייו של פיקאסו, ומכאן הצצה אל חייהם של אמנים חשובים ואל התרחשויות חברתיות ופוליטיות מהותיות. אבל על זה צריך להוסיף כי יכול מאוד להיות שבאותה מידה שהסדרה (אם לשפוט על פי הפרק הראשון) מספקת מבט כזה, היא גם מסלפת את מה שהיא מראה, בגלל אופייה השטוח ולא מעמיק ורצונה ללחוץ על כפתורי ההפעלה האמוציונליים של הצופה – הדבר הזה בא תמיד על חשבון מבט מהימן במציאות. האם כמעט כולנו נחליף ערוץ מיד אם לא נחווה בכל רגע ורגע אקשן או שירדו לנו דמעות? אותי זה מתיש, ואני לא מתרגש ובוכה. פיקאסו הצעיר מגולם בידי כמה שחקנים שונים, והתיאור של התפתחותו כאדם וכאמן מנהל דיאלוג (שטחי) עם 'זמן ההווה' של ההתרחשות – סוף שנות ה-30 של המאה ה-20, ימי היצירה של יצירת המופת "גרניקה", בעת מלחמת האזרחים בספרד (מולדתו של פיקאסו, שעקר לצרפת), והזמן בו מתהווים יחסיו עם אהובתו דורה מאר. את פיקאסו בתקופה זו של חייו – גיל העמידה - מגלם אנטוניו בנדרס, במידה מסוימת של רישול.

הפרק מנסה להגיד משהו על הניגוד בתוך אופיו של פיקאסו בין איש המוסר והמצפון שהיה חם, אוהב, רגיש ועדין, מי שרואה לעצמו שליחות לסייע לאנושות החופשית ולדמוקרטיה לעמוד בפרץ מול כוחות הפאשיזם בספרד ובאירופה בכלל, לבין דמותו כאדם המונע בידי תשוקה ויחס של בעלתנות על נשים, ושיש בו ממד 'מסוכן', יצרי ואף בוגדני. הניגוד הזה מוצג כחלק ממה שהופך אמן לאמן גדול. במישור 'הפסיכולוגי' מנסה הפרק לדבר על אובדן שחווה פיקאסו בנעוריו כבסיס לתחושת השליחות והאשמה שהוא חש על היותו אמן, איש של חושים, צבע, ויצר והניסיון שלו לתעל את אמנותו למטרה אנושית גבוהה ולשירות לאלוהיו, אולי כצורה של תסביך שהתפתח בעקבות החינוך הקתולי שקיבל בעיר הולדתו ונעוריו, מלאגה. כל זה מוצג באופן שטחי מאוד, שמזכיר יותר פרסומת של "בנטון" מאשר תיאור דמותו המורכבת של האיש והאמן הזה. פיקאסו היה איש מורכב, אמנותו (במיטבה) הייתה ביטוי של סוד, והשקפותיו על אודות העולם והאדם היו אירוניות בהרבה ממה שהסדרה הזו מבקשת להציג. דבר אחד הפריע במיוחד: פיקאסו הצעיר מורד נגד השימוש בתבנית בציור, ועומד על שלו בדרכו להיפך לאמן ייחודי ומקורי. האמת במציאות הייתה שפיקאסו האדיר את אמנות הרישום, התבנית והצורה ועשה בה שימוש משוכלל כדי לבטא את מסריו הייחודיים ועולמו האישי.

רפאל (דניאל) תמנה | מבקר וכתב קולנוע

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י