Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה 2020: המלצות וסקירות

לרכישת כרטיסים לסרטי הפסטיבל השונים או תג צפייה לכלל הסרטים - לחצו כאן

שמות הפרחים

מבקר: רון פוגל

שניים מן הסרטים שיוקרנו בפסטיבל חיפה השנה זכו בפרסים בפסטיבל טאלין באסטוניה בשנה שעברה בו אני משמש כחלק מצוות הפסטיבל. הראשון הוא "שמות הפרחים" המתרחש במישורים הגבוהים של בוליביה. מורה מזדקנת נושאת עימה חוויה מהעבר: כמה שעות לפני שצ'ה גווארה נהרג היא נתנה לו מרק ושוחחה איתו מעט. בקרוב יציינו חמישים שנה למותו של צ'ה וכשנציגי הממשל מגיעים למקום לפתע צצות עוד ועוד נשים שטוענות שהן אלו שהיו עם צ'ה ברגעיו האחרונים. סרטו של הבמאי האיראני בהמן טאווסי ,משרטט ביד עדינה את העולם של הכפר הקטן, ובוחן את נושא האמת מול המיתוס. דרמה אפקטיבית המתרחשת בנופים יפהפיים.

קונטורה

מבקר: רון פוגל

הסרט השני מטאלין, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל, הוא "קונטורה" היפני של הבמאי אנשול צ'אוהן. שרה גרה עם אביה ומערכת היחסים שלהם לא פשוטה. כשמגיע לאזורם טיפוס מסתורי שנוהג ללכת אחורה, הכל משתנה עבור שרה שבכלל עסוקה בלחפש אוצר בעקבות יומן שמצאה. הסרט שמצולם בשחור לבן בנוי רבדים רבדים. האם האדם ההולך אחורה מסמל נרטיב שאינו ליניארי? האם המסר הוא שעליך להשלים עם העבר כדי להתקדם לעתיד? מי שמוכן למסע לא שגרתי ייתכן וימצא את התשובה לשאלות אלו ואחרות בסרט לא שגרתי ומפותל.

ג'מבו

מבקרת: ליטן לשינר

סרט הביכורים של זואי וויטוק מכניס אותנו למוחה של ז'אן, בחורה ביישנית ושקטה שעובדת כמנקה בלונה פארק. היא לא נוהגת להביע רגשות ומעבירה את רוב זמנה בבניית מיניאטורות של המתקנים בפארק. היא קרה, רובוטית ומכנית, ובאופן אירוני הדבר היחיד שהיא מצליחה להביע רגשות כלפיו זה מתקן מתכתי בפארק אותו היא מכנה ג'מבו. זה סיפור אהבה בין אדם למכונה, אבל יותר מזה, יש כאן משל עמוק יותר שמשליך על כל סיפור אהבה שלא מתקבל יפה בעיני הסביבה, ובעיקר אל מול ההורים, מעצם היותו שונה.

הרגשות של ז'אן לג'מבו מכריחים אותה לעבור תהליך מורכב מול אמא שלה, שלא מוכנה לקבל את הרומן הביזארי של בתה; בעיקר כי אינה מבינה אותו. וויטוק משתמשת ברומן הזה כדי לדחוק בגבולות המותר והמקובל ולגרום לנו כצופים לתהות עד איזה גבול זה יהיה מקובל בעינינו? האם כל מה שאנו לא מצליחים להבין הוא אסור? נעמי מרלן הנהדרת מצליחה ליצור לבד כימיה בין אדם למכונה. יש בה קסם שראינו גם ב"דיוקן של נערה עולה באש", מעין שלווה שמצליחה להעביר את הרגש גם בסצנות הכי עוצמתיות מבלי להתפזר יותר מדי או להגזים. אחד הדברים המקסימים בסרט הוא הצורה בה הבמאית הבלגית מצליחה להאניש את ג'מבו. הבחירה שלא ליצור הרבה שכבות וקישוטים בסצנות שבין ג'מבו לז'אן היא מאוד חכמה, כי היא יוצרת תחושה מאוד אינטימית שמקלה על הרעיון של האנשה של מכונה. זה סרט שהוא בעצם משל. אף שלעתים הוא ביזארי ונע בין פנטזיה למציאות, הוא מצליח להפוך לשיעור צבעוני וסוחף שמעלה שאלות לגבי אהבה ורגש עם משחק מעולה ובימוי נהדר, שבהחלט גורם לי לצפות לסרטים הבאים של הבמאית. הסוף שלו, אשר מגיע בגוון שונה לחלוטין משאר הסרט, מפתיע ומשעשע.

סיפורים רעים

מבקר: אלעד שלו

אל תתבלבלו עם הסרט הארגנטינאי "סיפורים פרועים". אם בסרט ההוא הסיפורים היו אכן מופרעים ומשעשעים, בסרט האיטלקי של האחים פאביו ודמיאנו דלנוצ'נזו, זוכה פרס התסריט בפסטיבל ברלין, הפרברים של רומא מתגלים כחורשי רעה ואפלים. בפרברים אלו ההורים המתוסכלים שלא מצליחים בחייהם מוציאים את זעמם על הילדים והם בתורם מתנסים באהבה ראשונה, ואפילו מכינים פצצות - כפי שלימד אותם המורה המחליף - על מנת לסיים את השעמום והסבל בחייהם.

המבנה של הסרט, שעוקב אחר סיפוריהם של שני ילדים בני 10 ושל שכנתם ההריונית, מתגלה כמתוחכם משנדמה, ולמעשה מהותו האמיתית של הסרט נחשפת לצופים רק בסצנת הסיום. לא הכל עובד ב"סיפורים רעים", אך הוא עשוי היטב ומתאר את המתח השוכן בפרברים השלווים לכאורה בצורה מקורית למדי תוך תצוגות מוצלחות של הילדים בתפקידים הראשיים.

פינוקיו

מבקר: אלעד שלו

80 שנה אחרי הקלאסיקה של דיסני ו-18 שנה אחרי הניסיון הכושל של רוברטו בניני לביים גרסת לייב אקשן בכיכובו כבובת העץ שקמה לחיים, חוזר הבמאי מתאו גארונה ("גומורה", "דוגמן") לסיפור הילדים הנודע, כשהפעם בניני מככב בתפקיד סבא ג'פטו. למרבה השמחה, התוצאה טובה בהרבה מזו של בניני, גם אם היא קצת נופלת בין הכיסאות לגבי קהל היעד של היצירה, מאחר שהיא מפחידה מדי לילדים וילדותית מעט למבוגרים.

גארונה לא משתמש ב-CGI ומרבית הדמויות בסרט מוצגות באמצעות תחפושות ואיפור ביזאריים שמכניסים אותנו לעולם הגרוטסקי של האגדה, שהיא יותר אפלה ממה שרבים מאיתנו זכרנו. פינוקיו בורח מסבא ג'פטו ויוצא למסע בו יפגוש שועל וחתול חמדנים (הידועים בגרסה הישראלית כשמשון ויובב), פייה טובת לב, צרצר מדבר ועוד דמויות שונות ומשונות שיובילו אותו לפתח מצפון, להתמיד בלמידה ולצמוח כאדם על מנת שיוכל להפוך לילד אמיתי. זהו סרט מרשים מאוד מבחינת העיצוב האמנותי שלו, וגם אם מרכיבי האגדה נדמים לפעמים כתלושים וחסרי פשר, הוא בהחלט שווה צפייה, לפחות עד שתגיע הגרסה החדשה של גיירמו דל טורו.

[*]

הגאולה של פאני ליי

מבקר: רון פוגל אנגליה, 1657. פאני ליי היא אשתו הצייתנית של ג'ון ואמא לארתור הצעיר. אלו ימים פוריטניים באנגליה ובשם הדת ניתן לעשות הכל. כשזוג נמלטים מהחוק יגיעו לחווה של פאני ומשפחתה, היא תצטרך להילחם על אמונתה וגם על חייה וחיי היקרים לה מכל. תומס קליי מביים דרמה תקופתית יפהפייה מבחינה ויזואלית שנעה בין סרט היסטורי לסרט אימה. מקסין פיק המצוינת היא פאני ולצידה צ'רלס דאנס הנהדר. הסרט הופך לאפל ככל שהעלילה מתקדמת והצופה עוצר עד נשימתו עד לסיום הברוטלי.

השלאגר

מבקרת: מישל צ'יקו

הסרט הצרפתי "שלאגר" בכיכובו של קאד מוראד ("כשהנערים שרים") של הבמאית עימנואל קורקול מבוסס על אירועים מסיפורו האמיתי (שלאחריו הפך למופע יחיד שהתפרסם והופיע בעולם כולו) של יאן ג'ונסון - הנקרא בסרט אטיין קרבוני. קרבוני הוא שחקן עבר נשכח, המתחיל לנהל קבוצת תיאטרון מקצועי בבית סוהר, בהשתתפות קבוצת אסירים העצורים בו. כשהוא מחליט להעלות את המחזה האבסורדי עטור הפרסים, "מחכים לגודו", הקבוצה יוצאת למסע שסופו אבסורדי ומופרך כמעט כמו המחזה אותו הם מעלים.

על אף העובדה שהסרט פועל בנוסחה המוכרת עם ז'אנר ה'חניכה' ומתכתב עם סרטים אחרים בז'אנר, הוא נטול התחושה המאוסה של 'ראיתי את הסרט הזה כבר' שכל כך קל ליפול אליה בסרטים מהסוג הזה. הידיעה שמלווה אותנו הצופים החל מתחילת הסרט כי מדובר בסיפור אמיתי, שופכת אור אחר, סלחני וסוחף יותר אל תוך אירועי הסרט, גם אם לעיתים הם צפויים או מתבקשים. אנו נחשפים אל סיפור אמיתי, מעניין ורגיש של קבוצת אסירים חביבים ושחקן נשכח, אשר עוברים מסע משותף בתקווה לקבל הזדמנות נוספת לסוג מסוים של גאולה.

[*]

לחלק השני של כתבת הסקירה >> לחצו כאן