הסרטים הישראליים של השנה: מקומות 1-5

5. טאבו: עמוס גוטמן - חודש לפני מותו ממחלת האיידס, כשהוא רק בן 38, הבמאי עמוס גוטמן יושב כחוש לחלוטין, על כורסה בדירת הוריו. הוא מחכה לרגע שבו ענת דותן, עוזרת ההפקה בסרטו האחרון "חסד מופלא" ומי שראתה בו מושא הערצה, תתחיל לראיין אותו על חייו ויצירתו. החומרים שהיא קיוותה להפוך לסרט תיעודי סוף כל סוף ראו השנה אור מסך בסרטו של הבמאי שאולי מלמד על גדול הבמאים הגאים בקולנוע הישראלי.

סרט השנה של יאיר הוכנר: "סרט תיעודי שנוגע בשלמות. קולנוע אחר מכל מה שאנחנו רגילים אליו, שהוא פשוט חגיגה אמיתית לעיניים כמו שהוא מזון אמיתי לנשמה לכל מי שבאמת אוהב קולנוע".

4. המנצחים - אחרי "העיר הזאת", המיוזיקל בקולנוע הישראלי חזר בגדול גם עם סרטו של אלירן פלד המתרחש בקיבוץ נצר סירני שבו מתכוננים למלחמת ששת הימים. הגברים והנשים הצעירות חופרים שוחות, מתכננים את חייהם לאחר המלחמה ומקווים שכולם ישובו בשלום הביתה. אחרי המלחמה נטע (יעל שטולמן) מחליטה לנסות את מזלה בעיר הגדולה ונבחנת למחזה חדש של מלך תל אביב גיורא גודיק. בעלה (דניאל ליטמן) סובל מהלם קרב בתקופה שעדיין הס מלהזכיר את הנושא ושניהם מנסים לשרוד בעיר הגדולה.

סרט השנה של רון פוגל: "סרט אמיץ, שמנסה ואף מצליח לשלב בין ז'אנר המיוזיקל לבין המציאות הישראלית הלא פשוטה".

3. בית - סרטו האוטוביוגרפי של בני פרדמן "בית" עוסק בבחור ישיבה (רועי ניק המצוין שזכה בצדק בפרס אופיר לתפקיד הראשי) ואשתו (ירדן תוסיה כהן) שמשלמים מחיר כבד על כך שהבעל רוצה לעשות משהו מעבר ללמוד בישיבה ופותח חנות מחשבים בלב שכונת גאולה בירושלים. מורגש שהסרט נוצר מדם ליבו של הבמאי בני פרדמן, שסיפור העלילה מבוסס על חייו ומכיר היטב את ההוויה והעולם של החברה החרדית ממנה הגיע.

סרט השנה של מיכל ליבר רונן: "סיפור אוטוביוגרפי מרגש וקצבי שמפלח את הלב עם תצוגות משחק מרשימות של רועי ניק ודרור קרן שאף זכו על משחקם בפרס האופיר הנחשק"

2. החייל הנעלם - סרטו של דני רוזנברג שזכה בפסטיבל חיפה, שבו הוקרן ימים ספורים לפני 7 באוקטובר, אמנם צולם לפני המלחמה אך נדמה נבואי בעיסוקו בחייל (עידו טאקו) שמחליט לברוח משדה הקרב בעזה ויוצא למסע ברחבי תל אביב בזמן שברחבי המדינה מחפשים אחריו. צפייה בו כעת גורמת לראות אותו באור שונה לחלוטין ובעיקר מוסיפה לו רובד של תדהמה ועצב – של החברה שהיינו שהפכה עולמות עבור חייל אחד אל מול החברה בת ימינו שנרמלה את עניין 100 החטופים בעזה, בהם אזרחים רבים, קשישים, נשים וצעירים.

סרט השנה של אלעד שלו: "סרט שכמו גיבורו רץ ולא עוצר לרגע. משחק מצוין של הכוכב העולה עידו טאקו בתפקיד הראשי".

סרט השנה של עדיאל קורן: "הסרט מציג דמות שלא מעוררת אהדה אך נוגעת בשאלות של זהות, מלחמה ופוסט-טראומה. 'החייל הנעלם' הוא סרט חובה, במיוחד השנה. הוא מציג באופן נבואי את השינוי במציאות ובאתוס הישראלי מאז השביעי באוקטובר, ומזכיר את תחושת הישראליות שמלווה אותנו תמיד, גם כשאנו מנסים לברוח ממנה".

1. קרוב אלי - סרט הביכורים של הבמאית/תסריטאית תום נשר, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, הוא קולנוע שמצליח מרגעיו הראשונים לעורר התרגשות גדולה. קולנוע חצוף, סקסי, עכשווי שמצליח לשלב אמנות גבוהה אבל גם להנגיש את התמות הלא פשוטות שלו לקהל הרחב. נשר מתארת כיצד בחורה צעירה מתמודדת עם מות אחיה, רעיון שנבע מתוך מותו הטרגי של אחיה ארי בתאונת דרכים.

ליה אללוף הנהדרת פשוט טורפת את המסך ואף זכתה על כך בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר. אללוף מגלמת את עדן, ברמנית צעירה, שחוגגת לאחיה נתי (עידו טאקו) יום הולדת על חוף הים עם חבריהם. בלילה כשכולם נרדמים נתי עוזב את החוף ונדרס למוות. במהלך ההלוויה עדן תזהה נערה צעיר ולא מוכרת. אחרי חקירה קצרה, היא תגלה כי לאחיה הייתה חברה סודית בשם מאיה (דריה רוזן). בין השתיים יתפתח קשר יוצא דופן שיוביל אותן לנסות להתמודד עם האובדן הגדול.

סרט השנה של מרלין וניג: " סרטה של תום נשר הוא בוסט מרענן ואמיץ בנוף הקולנוע המקומי וממקם אותה כבמאית מבטיחה. יש בו את כל השילובים הדינמיים שמעוררים בנו עניין בקולנוע, והוא קורא תיגר באופן בו הוא מאפשר לרצף הקולנועי להשתבש באמצעות תנודות בז׳אנר – מצד אחד ארט אקסטרימי, מצד שני רגעים של סכמה קולנועית נדושה. וכל זה רצוף חן, עד שאפשר היה לשכוח שמדובר בסרט ביכורים, ולחשוב שמדובר בתעלול קולנועי של במאי ותיק".

סרט השנה של ליטן לשינר: "בסרט הבכורה שלה תום נשר מצליחה לדייק היטב את הבלבול בין כאב לאהבה ואיך שניהם מתחברים לאובדן, נושא שתופס מקום גדול מאוד בחברה הישראלית מאז ה-7.10 ומראה את ההתמודדות עם החיים שממשיכים גם אחרי. עם צמד שחקניות מבריקות היא ממצבת את עצמה ואת ליה ודריה כעתיד הקולנוע המזהיר של ישראל".