הדור החדש: נמרוד הוכנברג, שחקן הסרט מקוללים

נמרוד הוכנברג חגג לפני כשבועיים את יום הולדתו ה-21, אולם ברזומה שלו הספק רב שמקביל לשחקנים שמבוגרים ממנו בעשור. הצעירים שקוראים שורות אלה מזהים אותו מתפקידו בסדרת הנוער "החממה", אך ייתכן שתזהו אותו מתפקידו בסרט "מדינת הגמדים". בקרוב נראה אותו על מסכי הטלוויזיה בסדרה של רשף לוי, "נחמה", והוא מסיים את שנתו האחרונה בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל", כשהוא נחשב לתלמיד הצעיר ביותר שלמד בו (כן, בנוסף לכישוריו כשחקן, הוא בכלל חולם על לכתוב תסריטים לקולנוע וטלוויזיה). יתר על כן להוכנברג יש ברזומה הבלחה לתחום השירה, כשכתב שיר יחד עם חברו מתקופת הצבא, אורי שכיב ("אקס פקטור"). הוא לא רואה בזה צעד מכונן לעתיד אבל מגדיר זאת כחוויה נחמדה. כמו שהבנתם מדובר בבחור כשרוני.

הוכנברג מגיע במקור מנוף ים שבהרצליה. הוא גילה את אהבתו למשחק בגיל 15. "תמיד התנהגתי כליצן והייתי במרכז. באותה תקופה התחילה ההתעניינות שלי במשחק. באותו זמן, השכן שלי, הבמאי אריק לובצקי עבד על הסרט 'תפוחים מן המדבר'. נורא רציתי לראות מה זה סרט ומה זה סט והוא הסכים שאגיע לסט בירושלים. הגעתי לשם והתאהבתי מהרגע הראשון. רצה הגורל ובמהלך הצילומים היו צריכים נער שיצעק על אימא שלו במרפסת. זאת הייתה ההזדמנות שלי, שכל כך השתוקקתי לה. עליתי למרפסת אמרו אקשן והתפרקתי. כשאמרו קאט כולם למטה מחאו כפיים. וזה מבחינתי האישית היה פשוט רגע מכונן. מבחינה תסריטאית זה היה אירוע מחולל", הוא מספר עם ניצוץ בעיניו.

בגיל 13, אובחן נמרוד כחולה במחלת הקרוהן (דלקת כרונית בבטן), מה שהוביל להורדת הפרופיל הצבאי שלו לעשרים ואחת ולגניזת חלומו לשרת בקרבי. "החלום שלי היה לשרת בקרבי. אבא שלי נלחם במלחמת יום כיפור וגדלתי על הסיפורים המיתולוגיים. נלחמתי עם הצבא על זה מאוד ולצערי לא הצלחתי. מכיוון שהיה לי חשוב לשרת, החלטתי להתנדב ולעסוק בתחום שקרוב לליבי. ניגשתי למיונים לתאטרון צה"ל והתקבלתי''.

[*]

(נמרוד הוכנברג, צילומים בכתבה: ינאי יחיאל)

איך מתנהלים עם מחלת הקרוהן כשחקן?

"מחלת הקרוהן תוקפת מלחץ, מסטרס וכשיש לחץ, זה מגביר את הכאבים. המקצוע שלי הוא סטרס אחד גדול. כלומר, להיות לחוץ כל הזמן. זה משתלב לא קל אבל אין לי ברירה כי זה המקצוע שלי".

נמרוד מגדיר את עצמו כ"אדם פרקטי וחדור מטרה" ולכן ויתר על טיול אחרי הצבא. הוא השתפשף בטכניקות המשחק באמצעות קורסים שלקח לאורך השנים. במקום ללמוד משחק באופן מלא באחד מבתי הספר למשחק הנחשבים בארץ, החליט להתמקד בקולנוע והתקבל לאחד מבתי הספר הטובים בארץ לתסריטאות, "סם שפיגל" הירושלמי. "ללמוד בבית ספר למשחק אני לא מעוניין כרגע כי אני מתמקד בכתיבה ומעוניין ליצור. אבל כמובן שהכול יכול להשתנות", הוא מסביר. לימודי התסריטאות היו כתוספת למשחק אבל נמרוד מעריך שהתסריטאות תשתלט על עדיפות המשחק בחייו. "זה תרפיה - כנער עם קשב וריכוז לא הייתי מסוגל לשבת לכתוב ופתאום לשבת שש שעות ולכתוב בלי סוף וליהנות מזה, למצוא בכך את הפורקן שלי – זה הדבר הגדול. למישהו בגילי עם בעיית קשב וריכוז זה לא מובן מאליו ואני מאוד מעריך את זה", הוא מספר בהתלהבות. הסיבה שנפגשנו היא לרגל יציאתו לאקרנים של סרט האימה "מקוללים", שיצא ביום חמישי שעבר, בו מככב הוכנברג באחד התפקידים הראשיים. הסרט מתאר מסע ניווט של שלושה חיילים במדבר: תומר (דניאל גד) הרציני שחולם לצאת לקצונה, יובל "ברחש" (נמרוד הוכנברג) המצחיקן והשטותניק ואביב (עמית רהב) הצלם הצבאי שמצטרף ומצלם סרט תדמית על לוחמי גבעתי. השלושה מנווטים באזור לא מוכר שקרוב ליישוב בדואי, ועל פי השמועות רובצת עליו קללה. במהלך אותו ניווט, כל אחד מהם עובר תהליך שינוי וכמו כל סרט אימה – קורים אירועים מכוננים, מוזרים ומפחידים.

[*]

על מנת להיכנס פיזית לדמותו של יובל "ברחש", הוכנברג העלה עשרה קילו לתפקיד, וזה לא דבר של מה בכך למי שחולה במחלת קרוהן. כמו כן, הוא עבר הכנה צבאית ולמד להחזיק ולתפעל נשק, "מעין" טירונות מקוצרת, אותה לא יכול היה לעבור במסגרת התנדבותו לצה"ל. לדבריו, "הסרט היה סוג של תיקון. היה בו הווי של גברים במדבר. זו הייתה סוג של סגירת מעגל". מבחינה מנטלית, החיבור של נמרוד לדמות של "ברחש" הייתה היותו מאז ומתמיד הליצן העצוב. לדבריו "ברחש הוא הליצן השמנמן והחברמן ומאחורי כל ליצן מסתתר אדם עצוב ויש בי את החלק הזה. בתור ילד, הייתי שטותניק אבל בסוף היום הייתי חוזר הביתה ולוקח דברים קשה. זה הנפש של האמן שבי, הרגישות, וכך מצאתי את הקו חיבור לברחש". אחד האתגרים המשחקיים בסרט היה החלק שברחש מאבד את השפיות. כדי לעמוד במשימה, התייעץ עם דניאל גד, שמשחק איתו. "לקחתי ממנו השראה בצילומים כי הוא היה מאוד טוטאלי ושימש סוג של מנטור עבורי במהלך הצילומים. זה ישמע אולי משוגע אבל לקחתי את הטוטאליות עד הסוף והייתי לגמרי בשיגעון במהלך הצילומים", הוא מסביר.

עברת תהליך התבגרות כמו ברחש?

"אני חושב שעברתי תהליך כזה כשהתחלתי ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. הייתי הכי צעיר שם (בן 19). הסביבה היא הרבה יותר בוגרת ממני וזה ביגר אותי. אני מאוד מרוצה על כך".

איך היה החיבור עם הבמאי, יבגני ועם דניאל ועמית?

"את עמית הכרתי לפני כי הוא גר בשכונה שלי, בנוף ים. ואת דניאל לא הכרתי לפני אבל מאוד התחברנו .התאהבתי ביבגני והיה לי עבודה נהדרת איתו".

בסרט יש מספר סצנות קשות לצפייה. סחבת איתך חוויה מסוימת מהצילומים?

"היה לי חשוב להיות טוטאלי. בצילומים חסמתי את עצמי לסביבה המציאותית שלי - למשפחה, לטלפון, לחברים, הכול. הייתי לגמרי מנותק ובסצנות שהדמות משתנה, שם היה אתגר משחקי מאוד גדול ואת זה סחבתי איתי".

להוכנברג אין קווים אדומים במשחק "הדבר שהכי חשוב לי בחיים זה משחק ושום דבר לא יגביל אותי מהאמנות שלי. גם אם זו דמות מאוד בעייתית", הבמאי שהיה רוצה לעבוד איתו הוא יוסף סידר והוא מאחל לעצמו את כיוון הקריירה של אלון אבוטבול. הסרטים האהובים עליו הם "כמעט מפורסמים" ו"כמה טוב להיות פרח קיר" והז'אנר הקולנועי שהכי קרוב לליבו הוא סרטי התבגרות. "כל סרט התבגרות, אפילו גרוע מאוד, אם מדובר בחבורת בנים, יכול לגרום לי לבכי". קשר זוגי רציני הוא לא מחפש כרגע: "עדין לא הצלחתי להכיר את עצמי מספיק לחיים הזוגיים, אבל דברים קצרים זה נחמד".

כרגע נמרוד נמצא בצילומים לעונה השנייה של הסדרה "כבודו", תפקיד ש"היה אחד מהטייפ קאסטים שחלם לעשות", כך הוא מספר. בזמן כתיבת שורות אלה הוא שוקד על כתיבת תסריט ראשון לסדרת פשע בת 12 פרקים רמת ההתלהבות שהוא הפגין יחד עם הביטחון והאמונה הרבה בתסריט גורמים לי למחשבות שאולי פגשתי את התסריטאי הבא שהסדרה שלו תימכר לחו"ל. גם אם זה לא יקרה– נמרוד מאמין שעוד עשר שנים מהיום יגלם תפקיד מרכזי בסרט אמריקאי. כמו שהוא אומר " לאט לאט – צעד, צעד ורק לבוא ממניע טהור", זו הדרך של נמרוד בתעשייה ולפי התרשמותי זו גם הדרך להצלחה.