וויטני יוסטון מחסלת הערפדים

מאת: יאיר הוכנר

במסגרת שהותי בברלין לקראת פתיחתו של פסטיבל הקולנוע הישראלי הראשון בעיר שאני בין מקימיו הזדמן לי לצפות בשני סרטים שכולם קיוו שיהיו להיטים גדולים בקיץ 2012 אבל בסופו של דבר נכשלו ביקורתית וכלכלית ולכן נגנזו ולא יצאו בבתי הקולנוע בישראל. בגרמניה הם כן הגיעו לבתי הקולנוע ויצאתי למשימה לצפות בהם:

"אברהם לינקולן – צייד הערפדים" המבוסס על רב המכר מאת סת' גראהם-סמית', בויים על ידי טימור בקממבטוב שמוכר בעיקר בשל סרטיו הרוסיים "משמר לילה" ו"משמר יום" וסרט הפעולה של אנג'לינה ג'ולי "מבוקש". את הסרט הפיק טים ברטון שלא ממש הולך לו בשנה האחרונה ושני הסרטים שלו "צללים אפלים" ו"פרנקוויני" לא זכו להצלחה כלכלית או ביקורתית. גם "אברהם לינקולן – צייד הערפדים" שהוא בסך הכל מוצר צריכה מבדר שמספק את הסחורה אם מגיעים ללא ציפיות גבוהות - כשל בקופות ובביקורות.

[*]

כמו סרטיהם הקודמים של בקממבטוב וברטון גם סרט זה נראה פשוט נפלא. התלת מימד מספק את הסחורה: המון דברים שמתעופפים לעבר המסך ושפריצים של דם. הרעיון שערורייתי ומבדר בצורה שלא תאמן: אנשי הדרום שתמכו בעבדות היו ערפדים צמאי דם ששתו את דמם של העבדים. מה שעוד יותר מופרך הוא שנשיא ארה"ב נלחם בגרזן וחיסל ערפדים מספקת את הסחורה. בנג'מין ווקר האנונימי מצליח לעמוד במשימה. הוא שחקן סביר שדומה בצורה מטרידה לליאם ניסן ואכן התפקיד הראשון שלו בקולנוע היה לגלם את ניסן בצעירותו בסרט המעולה "קינסי".

התוצאה אולי לא מממשת את כל הפוטנציאל שבה והתסריט לא מספק תפניות מסעירות מדי, אבל הסרט מוצלח, מבדר ויכול להעביר לכם את הזמן בנעימים כל עוד הציפיות שלכם נמוכות. אין לי מושג אם הסרט היה מצליח בישראל בבתי הקולנוע אבל כחובב סרטי פעולה ואימה השילוב הביזארי בין הנשיא המשפיע ביותר בתולדות ארה"ב, ערפדים, סיום העבדות, ומלחמת הדרום והצפון – עובד.

[*]

לעומת זאת "ספארקל", המיוזיקל הדרמטי של וויטני יוסטון פשוט לא עובד. במאי סדרות הטלוויזיה סאלים אקיל לקח את כל הפוטנציאל הטמון בעלילה על שלוש אחיות שהופכות ללהקה מצליחה נגד רצונה של אמם הנוצריה השמרנית והפך אותו למוצר שבלוני. המוסיקה חביבה אבל לא באמת מסעירה, השחקניות ראויות אבל אין הופעה מסחררת כמו של ג'ניפר הדסון ב Dreamgirls.

הצפייה בסרט מזכירה בהייה בסרט טלוויזיה של הולמרק, הבימוי הוא אנטיתזה לכל מה שקולנוע מייצג בצורה ויזואלית. התסריט בעל הפוטנציאל נשאר רדוד ולא מפתיע על אף שיש בו כמה הפתעות בעיקר בנושא גזע כאשר מסתבר שהיו אפרו-אמריקאים שיצאו נגד אחיהם בזמן מהומות הגזע בשנות -60.

[*]

חבל שבמאי הסרט לא ישב מול "שיקגו" ועשה קצת שעורי בית. בסרט מוסיקלי חייבים לפחות שני שירים שיהפכו ללהיטים ויגרמו לקהל להתרגש עד דמעות. בסרט "ספארקל" זה לא ממש קורה. השירים חביבים אך נשכחים, יוסטון יכולה להתנחם מלמעלה שהסרט הזה הוא כנראה אקורד סיום לא מביך מדי עבורה והיא ושאר הבנות עוברות מסך בצורה ראויה.

את "ספארקל" מגלמת ג'ורדין ספארקס שזכתה ב"אמריקן איידול" והפכה לזמרת מצליחה בארה"ב. בכל מקרה, זה לא התפקיד שיסדר לה קריירה קולנועית ענפה, אוסקר היא לא תקבל כאן אבל לפחות יש הופעת אורח של הזמר הנפלא סילו גרין כבר בסצנה הראשונה של הסרט. בקיצור, ניצוצות לא היו כאן אבל הסקרנות שלי סופקה.