ראיון עם במאית הסרט על מרתה כהן, המרגלת היהודייה שלחמה בנאצים

לפני ארבע שנים בפסטיבל סרטים דוקומנטריים, נפגשה הבמאית ניקולה אליס-הנס עם אישה מיוחדת בשם מרתה כהן. כהן, בת 95 אז ובגובה 1.40 מטר, סיפרה לאליס-הנס את סיפורה כמרגלת צרפתייה-יהודייה שהסוותה את עצמה לחיילת נאצית. "דיברנו עוד ועוד על הסיפור שלה ואני מבינה שאני מדברת עם מישהי שהיא בערך מטר וחצי בגיל שהוא פי 2 ממני, אבל היו לה עיניים נוצצות כאלו שלא יכולתי להפסיק לדבר איתה", נזכרת אליס הנס.

הפגישה נמשכה עוד ועוד עד שהבמאית החליטה לעקוב אחרי מרתה במשך מספר חודשים בשביל לבדוק האם יש בסיפורה עניין לסרט דוקומנטרי. השתיים טסו לסיבוב אירופאי בו מרתה הרצתה על הסיפור שלה ועברה ממדינה למדינה ביחד עם בעלה. המסע הקטן התארך למסע של כשלוש שנים בו מרתה לוותה ע"י צוות דוקומנטרי וע"י המפיק עמוס גבע שתיעדו את הסיפור שלה, אך תוך כדי תיעדו גם את התנהלותה בתור צוות של אישה אחת. "מאוד עניין אותי לתפוס את האישיות שלה", מספרת הבמאית. "היא הייתה מקפצת כמו צבי ומלאת חן, סקרנות וחוש הומור. שמתי לב שזה אחד הדברים שקירבו אותה במיוחד לדור הצעיר. לדעתי מרתה עצמה מעניינת הרבה יותר מאשר הסיפור שלה".

[*]

(מרתה כהן. צילומים בכתבה: זיו עמר)

אם כי בסרט "מרתה כהן: איך הפכתי במקרה למרגלת" שהוצג בבכורה בפסטיבל הקולנוע בחיפה, אנחנו רואים ושומעים את הסיפור שלה, נראה כי הבמאית יותר סוקרנה ממרתה עצמה. באחת הסצנות בסרט, מרתה נמצאת במלון ומתלוננת על כך שאין בו Wi-Fi וכי היא צריכה לעבור על אי-מיילים והודעות ששלחו לה בנוגע להרצאות. "היא הבוסית של העסק, היא עושה את כל ההכנות ואת כל ההתארגנות לפני הטיסה והיא עושה את כל השיחות אחרי הטיסה", אומרת אליס הנס.

מדוע במקום ללכת כרונולוגית, החלטת קודם כל להראות את מרתה של היום ורק אז לספר את הסיפור שלה מלפני 70 שנה?

"רציתי גם לבנות את הסקרנות אצל הצופה אבל בעיקר כי יותר עניין אותי להראות את מרתה של היום. יש כל כך הרבה סרטים על השואה ועל ניצולי שואה ורציתי לתת זווית אחרת. מבחינתי השואה היא הבסיס של הסרט ולקחתי כמובן מעליו שמי שרואה את הסרט כבר מכיר את הסיפור שלה, של גרמניה-צרפת, של השואה, הצופה כבר מכיר את הבסיס. אבל אפשר לקשר הרבה בין הדברים שנאמרים ומסופרים היום לבין הסיפור שלה אז. בגלל זה רציתי קודם כל לבנות את מרתה של היום ורק אז להראות את מי שהיא הייתה". אני מניח שהיו הרבה חומרי גלם שלא נכנסו לעריכה. לפי מה החלטת מה ייכנס ומה לא ייכנס לסרט?

"היה לי שיתוף פעולה מאוד טוב עם העורכת שלי. בהתחלה הנחיתי את העורכת שלי מהו הקונספט ההתחלתי של הסרט והיא התחילה לעבור מהקונספט לתמונות. אז היא התחילה להרכיב את הסרט מבלי לדעת מה הסיפור הגדול שמאחוריו וזה נתן משהו מאוד יפה לתהליך העריכה של הסרט. כשהצטרפתי לחדר העריכות היה לי כבר את הצילומים מסודרים לפי סצנות שנכנסו לעריכה ולא נכנסו".

[*]

מה היו האתגרים בעשיית הסרט?

"העשייה עצמה הייתה מאוד כיפית ולא היו בה יותר מדי אתגרים. היה לי צוות נהדר וכל מי שהיה קשור לסרט מאוד תרם. מה שכן היה קשה להשיג את האישור של מרתה לחופש יצירתי. היא מאוד פרפקציוניסטית וזה היה לה מאוד קשה להפקיד את הסיפור שלה ובעצם את מי שהיא ולתת לי את האישור הזה. בסופו של דבר הגענו להסכמה והיא החליטה שכן היא צריכה לסמוך עליי כבמאית".

כיצד מרתה הגיבה כשהיא ראתה את הסרט?

"האמת היא מאוד חששתי שמרתה ממש לא תאהב את הסרט (צוחקת) ובכל זאת רציתי שהיא תהיה הראשונה שרואה אותו. עשינו הקרנה פרטית בברלין לה ובני המשפחה שלה שישבו ממש לידי. המשפחה ממש התרגשה מהסרט. בתור אנשים ששמעו את הסיפור הזה מיליון פעם לפחות זה עשה להם משהו לראות את זה ויזואלית. מרתה עצמה היא הרבה יותר קשוחה אבל היא כן טפחה לי על השכם והודתה שעשיתי עבודה טובה".