Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: חיים כמו שמכירים

"חיים כמו שמכירים" – ביקורת סרט

12/11/2010

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: בן חכים

קצת אחרי "קילרים", מגיעה אלינו הקומדיה – "חיים כמו שמכירים". גם כאן, קתרין הייגל ("הדייט שתקע אותי", "27 שמלות") מגלמת את הדמות שזיכתה אותה ביוהרתה המקצועית – המאמי הלאומית. רק שהפעם, מסתבר, צריך קצת יותר מכך.

ב"חיים כמו שמכירים" יש משהו מאוד בטוח בעצמו. ואולי מסיבה מסויימת. הליהוק נשמע בטוח. שני שחקנים צעירים, בשנות השיא שלהם, משחקים בסרט בעל נושא טעון ונתון לשעשועים קולנועיים. ואכן - במשך יותר משבועיים עמד איתן בטבלת שוברי הקופות.

העלילה מספרת על זוג מבוגרים, שנאלצים להיות הורים לתינוקת, לאחר ששניים מחבריהם הקרובים נהרגו בתאונה.

[*]

לכאורה, הסיפור על הבחור והבחורה הצעירים שנקלעים לפתע אל תוך מצב מביך בו הטיפוסים הכי לא מתאימים חייבים לעשות הכל למען תינוקת, שבסופו של דבר מחברת אותם יחד, אמור להצליח - אך אחת הבעיות הגדולות של "חיים כמו שמכירים" היא שהנסיבות המניעות את העלילה הן מצערות מדי.

[*]

עצם הבחירה בגורם המוות מותיר בנו אקורד מלנכולי שלא עובר בקלות. גרג ברלנטי, ביים את חווית העיכול עם מעט מאוד אפשרויות לברוח למצבים קומיים על מנת לרכך את המכה. נוסיף לכך כי נכנסת לסיפור תינוקת יתומה בוכייה וכאשר היא ממלאת לנו כל פריים עם פרצוף חמוץ, קשה מאוד לחוש בקומדיה הנבנית.

[*]

הסרט מנסה לתמרן ברובו בין צחוק ועצב והזיג זג מהר מאוד מתחיל להסתבך בתוך עצמו ויוצר תחושה קודרת וכאשר באמת מגיעים רגעי הצחוק, התחושה המתקבלת היא אירונית ולא נוחה.

בדומה לזו עם שותפה הקודם למסך אשטון קוצ'ר ב"קילרים", הכימיה בין הייגל לג'וש דוהמל לא מצליחה להניע. אמנם זו הכוונה הראשונית של התסריט, אך התחושה המתקבלת היא מודבקת מדי, נטולת חזרות אפשר לומר. יתרה מכך, חוץ מפרצוף יפה, ג'וש דוהמול ("רובוטריקים") לא ממש מצליח לגרום לנו להזדהות עם תכונות משחק מרתקות כלשהן.

[*]

למעט סצינת פתיחה המבויימת באופן מהודק ולא צפוי, בחירות הסיטואציות והסצינות, משחזרת קומדיות רומנטיות עמומות שאבד עליהן הקלח וכתוצאה מכך מנסה לחפות על כך בעריכה מודרנית וקצבית וטייטל בומבסטי.

"חיים כמו שמכירים" יכל להיות סרט דרמה טוב. הוא לוקח סיטואציות מוכרות לנו מהחיים ואכן עובד בנקודות מסויימות, אך העירבוב התמוהה בין דרמה לקומדיה בשילוב תינוקת בכיינית אחת – מזכירה לנו שהמטרה העיקרית הייתה להשאיר את הבייביסטיר בבית ולמשך שעה וחצי לשכוח מהצרות ולא להגיע איתן גם אל אולם הקולנוע ואם בכל זאת, אז לפחות בטעם.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »