Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הזדמנות מוחמצת – בונראקו

הזדמנות מוחמצת – בונראקו – ביקורת סרט

18/12/2011

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: שחר עמית

הבמאי והתסריטאי הישראלי האלמוני גיא משה לקח סיפור שפותח על ידי מלך הקאלט הישראלי, בועז דוידזון ("אסקימו לימון", "חגיגה בסנוקר"), הצטייד בעשרים וחמשה מיליון דולר וחופן שחקנים הוליוודים ויצר את אחד הסרטים האסתטיים של השנה – "בונראקו".

הסרט מתחיל בהצגה של עולם פוסט אפוקליפטי ללא רובים, אבל עם כל כלי נשק אחר שתוכלו לדמיין. עולם בו יצר האלימות שולט בבני אדם; כוח הוא הפתרון, הדרך והתשוקה. ג'וש הרטנט הוא אקדוחן ללא אקדח, אבל עם זוג ידיים מהירות ואגרוף שלא הייתם רוצים להיתקל בו, מגיע לעיר הנשלטת על ידי עריץ. בינתיים, זמר הפופ היפני המכונה גאקט לוקח את תפקיד הסמוראי (כמה מפתיע), "יושי", שגם הוא מגיע לעיר האפלה באותה עת. שניהם זרים, שניהם מסתוריים ושניהם מחפשים נקמה.

[*]

העיר נשלטת על ידי הרוצח הגדול ביותר, ניקולא (רון פרלמן), עליו מגנים תשעה רוצחים בכירים. צמד הזרים חוברים יחדיו (אחרי דו קרב בין השניים כמובן) ועם ברמן קר רוח (וודי הרלסון) במטרה להפיל את העריץ האכזרי. בינתיים נשמע טוב.

[*]

אולם, כגודל ההבטחה כך גם גודל האכזבה; הסרט הוא כמו מתנה גרועה שעטופה בזהב. לא תמצאו טיפת תוכן בדמויות, שנראה שהושקעה יותר מחשבה כיצד להופכן למגניבות מאשר עמוקות או מחוכמות. התסריט הדל לא מאפשר לשחקנים הרבה מקום לתמרון והתוצאה היא מאכזבת. ג'וש הרטנט הקשוח והמונוטוני נכשל לשדר את המסתוריות של דמותו אלא במקום הוא מציג חובבניות מפתיעה לשחקן ברמתו. למזלו הטוב של הרטנט, והרע שלנו, שותפו למסך גאקט מצליח להראות את משחקו של הרטנט באור חיובי. לא ברור בין אם זו יכולתו הירודה של הזמר היפני או הבימוי המחקה תמונות קומיקס מוקצנות שהובילו להופעה כה לא מרשימה. שחקני החיזוק המכובדים שביניהם נמנים וודי הרלסון, רון פרלמן, דמי מור וקווין מק'קיד נותנים לנו רגעים מעטים של אנחת רווחה, אך גם הם לא מציגים את הרמה לה אנו רגילים מהם.

הסרט הוא מהמם במבנה האסתטי שלו. היוצרים מביאים לנו עולם שונה, המושפע ממקורות רבים וכך מצאנו את עצמנו באמצע אמריקה בעיר שבכלל נראית יפנית עם רקע מהפכני בסגנון רוסי ואווירה קודרת של סיפור אימים.

[*]

משה בנה סרט גדוש בהומאז'ים לסרטי מערבונים, קונג פו, ניאו-נואר, קומיקס, בונרקו (תיאטרון בובות יפני), משחקי מחשב ואז שוב קונג פו. הצורה בה הוא בונה את הסרט מתחלפת לסירוגין כה הרבה פעמים עד שהסרט נוצר ללא אופי.

משה מנסה להצליח היכן שטרנטינו הצליח ב"להרוג את ביל" ורודריגז ומילר ב"עיר החטאים" ומנסה להביא לנו טעימות של מקוריות לצד מסע של רצח. ללא ספק יש מן המקוריות בסרט, החל מהצגת העולם החדש בצורה של סיפור מנייר ועד סצנות קרב אל מול ירח צבעוני. חבל רק שהמקוריות הזו תוקפת מחדש בכל סצנה בצורה צעקנית, מוגזמת ומעייפת עד שהופכת למגרעה.

[*]

הסרט משתרע על שעתיים (מאה ושמונה עשרה דקות ליתר דיוק) והוא יותר מהכל - הזדמנות מוחמצת. התסריט טופל בחוסר אחריות שהתעסק יותר ביצירת סצנות קרב, מראות פסיכודלים ושורות מחץ קיטשיות שלא מפסיק להקריא הקריין. עם זאת, הבעיה הגדולה ביותר בו היא המבנה, בהתחלה לא מפסיק להטיח בפנינו משה סצנות קרב חסרות משמעות וכשמגיע הזמן להיאבק בניקולא ותשעת שומריו הקרובים, אין כוח לצופה להתבונן בזה.

הסרט בוודאי ישעשע את קהל חובבי האנימה וה - קונג פו, אך גם מבחינתם הוא לעולם לא יהפוך לסרט הקאלט שהוא כל כך מבקש להיות,. אחרי הכל, מדובר בסרט שבמהרה ימכר בחנויות במבצע של שלושה סרטי דיוידי במאה שקלים.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »