גם לבני אנוש יש כוחות על

מחר, חמישי ה- 24 במארס, יעלה בבתי הקולנוע הסרט "לגעת באינסוף". הסרט מביא את סיפורם של שני מטפסי הרים, סימפסון וחברו סיימון ייטס. השניים ניצלו ממוות כמעט ודאי בהרי האנדים הפרואניים בשנת 1985. הסרט זכה בפרס הסרט הבריטי הטוב ביותר לשנת 2004 בטקס פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע וטלוויזיה.

את הסרט, שבנוי משחזורים דרמטיים של האירועים יחד עם קטעי דיבור של הגיבורים הראשיים, האמתיים ביים קווין מקדונלד. מי שמבלט היום כאחד היוצרים הדוקומנטרים הטובים שיש, מקדונלד נולד בגלזגו, סקוטלנד, בשנת 1967. סרטו הדוקומנטרי הראשון, Witness: The Making of an Englishman היה מסע אישי ברחבי אירופה בעקבות זכרו של סבו, אמריך פרסבורגר, תסריטאי ובמאי יהודי ממוצא הונגרי שעבד באולפני UFA בגרמניה ונמלט מאירופה ללונדון.

בשנת 2000 זכה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי, פרס רוח החופש לבמאי המבטיח ופרסי אמי ומצלמת הזהב לסרט הדוקומנטרי המצטיין, עבור "יום אחד בספטמבר" המשחזר את רצח הספורטאים הישראלים במינכן, באולימפיאדת 1972.

"לגעת באינסוף" מבוסס על רב המכר הבינלאומי מאת ג'ו סימפסון, המביא את סיפורם של שני מטפסי הרים, סימפסון וחברו סיימון ייטס. השניים ניצלו ממוות כמעט ודאי בהרי האנדים הפרואניים בשנת 1985, כאשר סימפסון נפל וריסק את רגלו. על מנת להציל את חייו שלו, ייטס נאלץ לחתוך את החבל שחיבר בינו לסימפסון. סימפסון צנח לתוך בקע בקרחון אך הצליח להימלט מתוכו ולזחול במשך שלושה וחצי ימים במורד ההר, ללא מזון ומים, במצב נפשי וגופני שהלך והידרדר. הוא הצליח להגיע למחנה שעות אחדות לפני שננטש המקום.

בשובם לאנגליה נתקלו בתגובות מעורבות. קהילת מטפסי ההרים היתה מזועזעת מכך שייטס חצה גבול בל יעבור וחתך את החבל ממנו נתלה חברו. הוא ספג ביקורת קשה; ניסו לסלקו ממועדון המטפסים ואף הותקף פיזית. תגובות אלה הובילו את סימפסון לפרסם את סיפורו ולהגן על מעשיו של חברו. ג'ו האמין שלא היתה ברירה אחרת ושבחירתו של ייטס לחתוך את החבל למעשה הצילה את חיי שניהם.אולם, המסע ליצירת הסרט היה לא פחות קשה מהמסע האמיתי שעברו שני החברים. בשנות התשעים המאוחרות רכשו אולפני פוגווד של השחקנית סאלי פילד את הסיפור במטרה להופכו לסרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אולם הפרויקט לא המריא. אחת הבעיות העיקריות היתה: כיצד לבסס תסריט על שתי דמויות בלבד, המשוטטות רב הזמן בנפרד זו מזו?

סימפסון כתב את הספר בניסיון לספר את הצד שלו ולנסות לטהר את שמו של חברו הטוב ייטס ולכן שמח מאוד כאשר העיתונאית והמפיקה סו סאמרס פנתה אליו בהצעה להפוך את הספר לסרט. לאחר שנים של ניסיונות להפוך את הסיפור לסרט, היה סימפסון מודע לקשיים, וגישתם של דרלו סמיתסון לסיפור דווקא נשאה חן בעיניו. סימפסון מסביר: "חשבתי שדרמה דוקומנטרית תתאים יותר מאשר דרמה ישירה כיוון שתהיה קרובה יותר לספר, שאיננו ספר בדיוני, שעה שסרט עלילתי ייראה פשוט לא אמין, עד גיחוך." סו סאמרס ממשיכה ומסבירה: "עלה בדעתנו שדרמה דוקומנטרית תעביר את הסיפור האמיתי באופן שסרט לעולם לא יוכל. כך נוכל לבטא את דבריהם ומחשבותיהם בצורה ישירה, דבר שלא היה אפשרי ללא ליווי של קול מספר בסרט עלילתי."

הסרט יועד בתחילה לשידור בטלוויזיה אך עד מהרה התפתח לכיוון תאטרלי ויעדו השתנה למסך הגדול. אחד האתגרים הגדולים עבור הצוות, ביחוד בגלל מגבלות התקציב, היו תנאי השטח שבהם נעשה הסרט. הצילומים נערכו בשלושה חלקים נפרדים. ראשית, סימפסון וייטס רואיינו בסטודיו בלונדון מול המצלמות. נקודה זו הייתה קריטית כיוון שהצילומים והפסקול שהוקלט בראיונות שימשו עמוד שידרה נרטיבי עליו נבנו הדרמה והצילומים בשטח.

השלב השני בהסרטה התרחש בסביבות הר הסיולה גרנדה עצמו שבהרי האנדים הפרואניים, מקום ההתרחשות של האירועים. הצוות הגיע לבקר במקום בחלון צר של מזג אוויר טוב באנדים, באמצע חודש יוני. דרלו סמיתסון נעזרו בכישוריו של ברייאן הול, מן הטובים שבמטפסים הבריטים. הול עבד בעבר באנטרקטיקה על צילומי "למות ביום אחר" (2002) מסדרת גיימס בונד באיסלנד, והיה ממוקם היטב להוביל את צוות הצילום אל תוך ההרים.

סיולה גרנדה מבודד מאוד ואין דרכים של ממש לענק זה המתנשא לגובה 6,400 מטר. מחנה הבסיס נמצא מעל לפסגה הגבוהה ביותר באירופה, מונט בלאנק, כך שדלילות האוויר לבדה הייתה אתגר של ממש עבור הצוות. כאשר נגמרה הדרך, הצוות שמנה עשרים איש נאלץ לצעוד שלושה ימים למרגלות הגבעות עד למחנה הבסיס. המחנה היה כה גבוה ומבודד עד שהיה בלתי אפשרי להשתמש בהליקופטרים על מנת להעביר את הציוד והצידה, אילו נסחבו על גבם של שמונים חמורים.

אולם האתגר הגדול מכולם הגיע בשלב השלישי והאחרון של ההסרטה שהתרחש בחודש אוקטובר בהרי האלפים. כאן צולמה מרבית הדרמה בתנאי שטח קשים ובוגדניים ובטמפרטורות שירדו לעתים עד עשרים מעלות מתחת לאפס. המפיק ג'ון סמיתסון מספר על הקשיים: "נתקלנו בתנאים קיצוניים מאוד. האוויר היה דליל, ההתייבשות סכנה מתמדת וההיפותרמיה איימה יומם וליל. כולנו קיבלנו הדרכה בסיסית לגבי היכן מותר ואסור ללכת, מתי ללבוש איזה ציוד, להקפיד להיות קשורים בחבל זה לזה. לאחר שהיו מורידים אותך לתוך נקיק היה נשבר תחתיך הקרח והיית מבין שחלל בגודל קתדרלה פעור ממש מתחת לרגליך, מוכן לבולעך. הדרישות מן הצוות, מבחינה רגשית וגופנית, היו הרבה מעבר להסרטה הממוצעת."

הצילומים נמשכו 22 יום והיו מפרכים במיוחד כיון שלא ניתן היה לצלם בימים אחרים, ודווקא אז הכתה באלפים אחת מסופות השלג החמורות בעשור האחרון. "התנאים היו קשים מאוד, " אומר מקדונלד. "המצלמה קפאה, העדשות נתכסו באדים, השחקנים והצוות הוגבלו על ידי האחראים לביטחוננו שהזהירו מפני הקור והכוויות שיגרמו לנו. נאלצנו לצאת בכל פעם לחצי שעה בלבד ואז לחזור. הצילומים כללו הרבה פעולה ומעט דיאלוג כך שלא ניתן היה להישען על סצנות מדוברות; היה עלינו להיות מאוד פעילים, בלי הפסקה. כל יום היה מאבק להספיק ולהשלים את חובותינו, שכל אחת מהן היתה מפרכת ביותר."

את הסרט תוכלו לראות החל ממחר, חמישי, ה- 24 במארס, בבתי הקולנוע של רשת לב. (לחצו על התמונה קטנה כדי לראות עוד תמונה מהסרט)