פסטיבל קולנוע נשי בסינמטק ירושלים ותל אביב: סקירות והמלצות

רוקס

סרט הפתיחה של הפסטיבל הירושלמי "רוקס" הוא פרי יצירתה של הבמאית שרה גברון שמקדישה את עבודתה כדי ליצור שינוי ולספר סיפורים מופלאים ונוגעים של נשים בכלל הסרטים שהובילה ("סופרג'יסטיות", The Girl in the Lay-By, This Little Life ). הסרט המרתק, שצפייתו מרגישה כמו צפייה בסרט דוקו ממצלמה נסתרת מרוב שהוא אמיתי, פשוט ונוגע, בוים באופן דמוקרטי, בו התסריט נכתב על ידי הצוות המקצועי יחד עם השחקניות (נון-אקטורס).

הסרט מספר את סיפורה של רוקס, נערה מתבגרת עם חלומות גדולים, אמא מתוסבכת, אח קטן ושובב ובעיקר "פוקר פייס". רוקס, תלמידת תיכון, חיה חיים פשוטים ורגילים באיסט-לונדון, עד שעולמה מתהפך כשהיא חוזרת מבית-הספר הביתה יום אחד ומגלה שינוי משמעותי בשגרתה, שיצריך ממנה לגלות בגרות והתמודדות יוצאי דופן. במהלך התמודדותה, כל יום של רוקס הופך קשה יותר מקודמו, כשהיא מנסה להסתיר מחברותיה ומסביבתה את המצב אליו נקלעה.

קל מאוד להישאב לסרט - הצילומים הלונדוניים, הסיפור הנוגע והליהוק המגוון יוצרים עניין בלתי פוסק, ורצון להבין כיצד מרגישות הדמויות. מהרגע הראשון בסרט תרצו לדעת עוד על רוקס ועל שגרת חייה, להרגיש את המקום, האווירה, החוויות והקשיים שהיא ויתר הדמויות חוות, בצורה אותנטית ומרגשת, ללא פילטרים. זהו סרט מרגש עד דמעות באופן לא מאולץ, בעיקר בעקבות ההתמודדות המאופקת של רוקס הצעירה עם מעללי חייה, כשהיא מביעה רגשות בצורה שקולה ובוגרת, באדישות שלעתים ראויה להערצה ובשלווה כמעט תלושה בנסיבות הגיל. "רוקס" הוא סרט על כוחה של נערה, חוסן ברזל, שמחה ללא תנאים, מורכבות המשפחה ואחוות חברות ברגעים הקשים. (מבקר: בן קבסה)

סוף האהבה

"סוף האהבה", סרט הפתיחה של הפסטיבל הנשי בסינמטק תל אביב, היווה את ההשקה המחודשת של הסינמטק לאחר כמעט שנה באירוע חגיגי בהשתתפות ראש עיריית תל אביב והיוצרת קרן בן רפאל. הסרט שנעשה במסגרת ה"ביאנלה קולג'" בפסטיבל ונציה, חממה קולנועית שמעניקה תקציב מצומצם לסרטים בו עליהם לביים במהירות סרט, משתמש בתקציב הקטן בצורה חכמה ומרשימה כשהוא מוצג כמעט רובו ככולו ממצלמות המדמות מסכי מחשב. העלילה עוקבת אחר יובל (אריה וולטהרטר, "נערה") וז'ולי (ג'ודית שמלה), הוא ישראלי והיא צרפתייה שהתאהבו והביאו ילד. לאחר שיובל טס לישראל כדי לחדש את הוויזה שלו לצרפת, הקשר שלהם עובר להתנהל דרך שיחות הסקייפ, כאשר אט אט המרחק ביניהם גובה את המחיר, והקנאה, האובססיה והריבים מתחילים לצוף על פני השטח. בניגוד לסרטי מסכים כמו "חיפוש", "הוסט" ו"לייק, שתף, עקוב" שהפכו את מסך המחשב לבסיס של ז'אנר מתח ואימה, בן רפאל משתמשת במסכים השונים כדי להציג דרמה אותנטית בה אנו רואים בפועל את המרחק הרגשי והפיזי שנוצר בין בני הזוג.

הסרט אמנם נעשה לפני מגפת הקורונה, אך מערכת היחסים הווירטואלית בה בני המשפחה קרובים ורחוקים זה מזה בו זמנית נדמית רלוונטית ומתאימה מתמיד לתקופתנו. בן רפאל ובן זוגה הצלם דמיאן דופרן מצליחים להעניק לסרט לעיתים את הממד המגורען שאינו מציג את התמונה השלמה של שיחת סקייפ, אך גם משכילים לשלב בו שוטים קולנועיים יותר. לעיתים נדמה שהסרט ממצה את הטריק שלו, אך המשחק המצוין, הדיאלוגים האותנטיים והסוף המיוחד מסייעים ליצירת חוויה קולנועית מרשימה למדי. (מבקר: אלעד שלו)

[*]

גיבורה

הסרט "גיבורה", שנולד משיתוף פעולה של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב וקרן 'גשר', מביא אל המסך ארבעה סיפורים עלילתיים, במרכזם דמויות של נשים, שבתוך כל אחד מהם עוברת הדמות תהליך או אירוע שמגלה ומחייב אומץ או התמודדות עמוקה. לכל סיפור יש שם; "תפוזים על חוטי חשמל" - התמודדות אם מול בנה החולה, "ליידי" - בחורה שמותקפת על מיניותה ספק על ידי מי, "ויקי יוצאת להשתלמות" - אם מהשכונות שיוצאת להרפתקאות חדשות מתחת לבית, "הביקור" - נערה-בחורה שחווה לילה חריג ביותר – שיותיר את כל מי שצופה המום, מבוהל ותוהה.

ארבעת הסיפורים מציגים נשים שמבחירתן או מכורח המציאות, מתמודדות באומץ עם חייהן, צרכיהן או מקרה ספציפי שחוו - מבלי להיכנע לתכתיבים ולחברה. ארבעת הסיפורים מוצלחים, ואפשר להגיד שמאחד לשני מתרחשת מתיחה קלה נוספת של הגבולות ופרובוקטיביות העלילה. המסתורי והיפה בסיפורים, הוא שהמונח "גיבורה" מקבל משמעות שונה בכל אחד מהם, שכן מעשה הגבורה וההתעלות לאו דווקא בולט או מוצב בלב ליבו הסיפור, אלא שזור בתוך העלילה - בדרמה המתקתקת והמתמשכת.

הסרט הוא פרי יצירתן של שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין ומיה קפלן, והוא גילוי אפלולי ובוטה לגבי החוויה הנשית וטווח האומץ שנדרש מהן. הסרט עשוי לעילא – הצילומים מדויקים והלוקיישנים מרגשים ונכונים. השחקנים מצוינים, ומורגש שכל אחד מהם נבחר בקפידה תוך עבודה מעמיקה על הדמות. בין השחקנים: אילנית בן יעקוב, איתן גימלמן, אימרי ביטון, מרינה שויף, אוריאל גטה, אלישבע וייל, שחר נץ. (מבקר: בן קבסה)