אחרון גיבורי ההיסטוריה: פרידה מצ'רלטון הסטון

10/04/2008

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: ארז בר

הוא גילם דמויות היסטוריות גדולות מהחיים, אך ידע גם לספק תפקידים רגישים. הוא היה בוקר קשוח במערבונים, אבל הפופולריות שלו נסקה דווקא בסרטי מדע בדיוניים. צ'רלטון הסטון, מאחרוני אגדות הוליווד ומי שייזכר גם בשל דעותיו השמרניות, הלך בראשית השבוע לעולמו.

שנת 2008 לא מיטיבה עם הדור ההולך ונעלם של הוליווד הקלאסית: בשבועיים האחרונים נפרדו חובבי הקולנוע בזה אחר זה מפול סקופילד הבריטי ("אדם לכל עת"), ריצ'ארד וידמארק ("האלאמו", "נשיקה לפני המוות"), הבמאי ג'ול דאסין (שביים את וידמארק ב"לילה והעיר") והתסריטאי הוותיק אייבי מאן ("יום הדין בנירנברג", גם הוא עם וידמארק).

[*]

שורת הנפטרים הזו הייתה, מסתבר, בבחינת חזרה גנראלית למותו של אחד מן האייקונים היותר מפורסמים של הקולנוע האמריקאי: צ'רלטון הסטון, מי שייזכר בתפקידיו ההיסטוריים הגדולים כמשה רבנו, בן חור, מיכאלאנג'לו ואחרים, נפטר בראשית השבוע בגיל 84.

שנותיו האחרונות של הסטון, אחד ממיצגיה הבולטים של הגבריות הקולנועית הקלאסית, היו רק צל לעבר מפואר: בשנת 2002, בהודעה פומבית מרגשת הודיע על פרישתו מן המסך בשל מחלת האלצהיימר בה לקה. באותן שנים הוא היווה גם יעד לביקורת קשה מצד חוגים ליברליים, בשל תמיכתו כנשיא איגוד הרובאים האמריקאי בחופש לשאת כלי נשק. דעה זו נוצלה היטב למטרתו של היוצר התיעודי (והמניפולטיבי) מייקל מור, שהציג את הסטון באור שלילי בסרטו "באולינג לקולומביין", שעסק בסוגיית הפיקוח על נשק בארה"ב.

[*]

אבל, הסטון היה, במידה רבה, איש של ניגודים: במרוצת חייו והקריירה הקולנועית שלו עשה הסטון תפניות מפתיעות, אשר הוכיחו כי מאחורי הכתפיים הרחבות ותווי הפנים השזופים, נמצאת אישיות אינטליגנטית ומודעת לעצמה: הוא החל לשחק בתפקידים שייקספיריים בתיאטרון ובטלוויזיה וכשעבר למסך הכסף ניצל עד תום את נוכחותו הפיזית בשורה של תפקידים היסטוריים הרואיים. ואז, כשנראה שבנישה הזו מצא את מקומו הטבעי, הפתיע את צופיו והחל לשחק גם בסרטי מדע בדיוני. כך גם בחייו האישיים: להסטון הרפובליקן קדמו שנים בהן היה מזוהה כהומניסט בולט ולוחם לשוויון זכויות אזרחי ובין-גזעי.

[*]

מעולם התנ"ך לעולם העתיד

הקריירה של צ'ארלס קרטר (זה היה שמו האמיתי של הסטון, שכונה גם "צ'אק" בקרב מכריו) החלה כאמור דווקא במסך הקטן. המעבר לקולנוע התרחש בראשית שנות החמישים. בשנים אלו דרך כוכבו של הסטון במערבונים כ"פוני אקספרס" ו"הארץ הגדולה" של ויליאם וויילר, אך יותר מכל היו אלו שני אפוסים בבימויו של ססיל בי. דה מיל שהזניקו באחת את הקריירה של השחקן הצעיר: "הגדולה בהצגת תבל" (1952) ו"עשרת הדיברות" (1956), שבו גילם הסטון, בתפקיד מלא פאתוס, את משה רבנו.

סדרת התפקידים של גיבורים גדולים מן החיים הפכה אפוא להיות חלק בלתי נפרד מן הפילמוגרפיה של הסטון: ב-1960 הוא חזר לשתף פעולה עם ויליאם וויילר ונכנס לנעליו (או יותר נכון יהיה לומר- לסנדליו) של הגיבור הספרותי יהודה בן חור. הסרט "בן חור", הפקת ראווה מונומנטלית וזוללת אוסקרים (11 פסלונים בסה"כ, כולל אחד להסטון עצמו בקטגוריית השחקן הטוב ביותר), נצרב בתודעה הקולנועית בעיקר בזכות סצינת מרוץ המרכבות המרתקת, שנערכת לקראת סופו.

[*]

הסטון הוסיף לשחק באפוסים רחבי יריעה כ"55 יום בפקינג" (במאי: ניקולס ריי) ולגלם דמויות היסטוריות כמיכאלאנ'גלו ("הסבל והאקסטזה" של קרול ריד, 1965) ואחרים, לא תמיד ברמה אחידה. בהקשר זה, דווקא "אל סיד" מ-1961, האפוס רחב היריעה של אתוני מאן אודות הלוחם הספרדי המהולל בן המאה ה-11, שנלחם בכובשים המוסלמים, נחשב לגבי רבים (ובצדק) לאחד מהישגיו הכבירים כשחקן.

אישיותו המורכבת של הסטון לא מצאה את ביטויה רק בסרטי ראווה מוצלחים: בין לבין הוא ניסה את כוחו במלודרמות וסרטי "פילם נואר" כמו "מגע של רשע" המופתי (1958) של גאון הקולנוע אורסון וולס. בסרט זה לקח על עצמו הסטון אתגר גדול במיוחד: הוא גילם מפקח משטרה מקסיקני ונקי כפיים, המתעמת עם שריף מושחת וכוחני (וולס) על רקע פרשיות רצח וסמים בעיירת גבול. הסרט, יש לציין, נלקח מידיו של וולס, קוצץ באכזריות ורק בשנים האחרונות נערך מחדש על פי חזונו של הבמאי המנוח.

[*]

שבע שנים אחר כך נאלץ הסטון לצפות שוב במחזה דומה, בו מתעמת במאי הסרט שלו עם האולפנים: הפעם היה זה סם פקינפה ("חבורת הפראים"), אשר ביים את הסטון במערבון "מייג'ור דנדי". המערבון, שסיפורו מתרחש על רקע סופה של מלחמת האזרחים האמריקאית ומרד אלים של שבטים אינדיאנים, נלקח מידיו של פקינפה וקוצץ באכזריות. הסטון רב ההשפעה נחלץ לעזרתו של הבמאי ואף הציע לוותר על משכורתו למען יוכל פקינפה לערוך את סרטו ולצלם מספר סצינות חיוניות נוספות. אולפני "קולומביה", האחראים להפקת הסרט, סירבו לבקשתו. נסיונות הסיוע האציליים של הסטון, מכל מקום, נכנסו לפנתיאון הסיפורים המרתקים מאחורי הקלעים של הוליווד.

בסופו של אותו עשור הספיק הסטון להופיע בעוד שניים מתפקידיו הגדולים: ב-1967 שיחק במערבון הלירי של טום גריס "וויל פני", שם נתן הופעה רגישה במיוחד. כשנה לאחר מכן הפתיע את מעריציו כשהחליט להופיע ב"כוכב הקופים" של פרנקלין ג'יי שאפנר. מאבקו של הסטון האסטרונאוט בקופים האינטליגנטיים ומטילי המורא הפכו עם הזמן לקלאסיקה קולנועית והולידו אף המשכונים וסדרת טלוויזיה במקביל. הסטון עצמו, יופיע בתפקיד קטן, הפעם כקוף, כשלושים ושלוש שנים מאוחר יותר ברימייק (הבינוני) שביים טים ברטון.

[*]

הנישה העתידנית קסמה ככל הנראה להסטון והוא חזר אליה גם בשנות השבעים בסרטים כמו "שמש ירוקה" בבימויו של ריצ'ארד פליישר (1973) ו"איש האומגה" (1971) של בוריס סגל. עם זאת, היה זה העשור שבו החל מעמדו של הכוכב ההוליוודי לשקוע. הוא המשיך להופיע אמנם בקולנוע (בין השאר בסרטי אסונות כ"רעידת אדמה" ו"נמל תעופה 1975") ואף בטלוויזיה (את הופעתו ב"שושלת" יעדיפו מעריציו לשכוח), אך זוהרו הועם. נדמה היה, שהוליווד אינה זקוקה עוד לאייקונים מסוגם של בן חור ודומיו.

[*]

הויכוחים באשר ליכולותיו של הסטון כשחקן פירנסו לא מעט דיונים: מקטרגיו השונים טענו כי משחקו "עצי" ומאובן. תומכיו הצביעו על רקעו התיאטרלי כמו גם על נוכחותו הפיזית המרשימה (עדות לכך אפשר למצוא גם בהופעת האורח הקצרצרה ושובת הלב שלו ב"עולמו של וויין 2" מ-1993). אולם גם מתנגדיו, בין אם הדבר נעוץ בסיבות פוליטיות ובין אם בפולמוס קולנועי גרידא, ייאלצו להודות כי הסטון היה חלק בלתי נפרד מנופה התרבותי של אמריקה. דמויותיו הקולנועיות בסרטיו הגדולים באמת נחקקו ונצרבו בתודעה הקולקטיבית, לא פחות מההישג האמנותי שבגילומן.

עוד אגדה הוליוודית הלכה לעולמה.

הערת מערכת: למרות שגודל המסך הקטן הוא עוול ליצירה הקולנועית רחבת היריעה, לא יכולנו להיפרד מהסטון בלי להשאיר אתכם עם סצנת מרוץ הכרכרות מתוך "בן חור" שתשאיר אותו לעולמי עולמים כחלק מעולם הקולנוע ההוליוודי. המלצה שלנו, קנו את הדי וי די וראו על מסך הטלוויזיה או צפו שאחד הסינמטקים יקרין את העותק על מסך גדול. (לחצו על מרכז התמונה בכדי להריץ את הקטע)