אלוף ללא עוררין 4: ביקורת סרט

""אלוף ללא עוררין 4" הוא הסרט הרביעי בסדרה הפונה לקהל מצומצם של מי שפשוט נהנה ו/או מתרגש מצפייה באלימות, באמנויות לחימה, בקרבות רחוב ושאר נגזרות של יריבויות אגרסיביות בין אנשים – והוא עושה את זה בצורה פשוט מצוינת.

אם ניקח את הסדרה ונבחן את השתלשלות האירועים מהראשון עד לפרק האחרון, נבין כמה אלמנטים שבזכותם, ניווכח לראות שהסדרה רק שודרגה על ציר הזמן בעלילה מתמשכת היטב, במשחק משובח והכי חשוב בכמות הקרבות ובאיכותם. הקרדיט הראשוני חייב להינתן לשחקן הראשי סקוט אדקינס, שמשחק את האסיר ממוצא רוסי יורי בוייקה שמככב בשלושת הסרטים האחרונים בסדרה, להוציא את הראשון בו התפקיד ניתן לווסלי סנייפס.

[*]

הפעם בוייקה זוכה לראשונה בהזדמנות של ממש לצאת ממעגל החיים העלוב בו הוא חי וממנו הוא מתעתד לברוח באמצעות מיצוי הכישרון העצום שיש לו. יורי גם בוחר לציין זאת בתחילת הסרט בדיאלוג עם הכומר בכנסייה שמנסה להוביל את בוייקה להלך מחשבה שאלימות ביסודה מכילה רק רוע וחוסר תועלת ואף מזיקה ואילו בוייקה מצידו מגיב שזהו כישרון שהוא גילה על עצמו, מתנה ייחודית שקיבל מאלוהים ועל כן עליו להשלים עם כך ולנצל זאת עד תום.

בשונה מהסרטים הקודמים בהם בוייקה פעל מתוך הכלא וביסס שם את מעמדו באמצעות כישרון בלתי רגיל ללחימת רחוב, כעת הזירה היא בחיים עצמם, אך גם פה לגורל יש תכניות משלו. ליורי ניתנת ההזדמנות להשתתף באליפות אירופה בבודפשט, אך הוא בוחר להפוך אותה למשהו אחר. ממקום של חלום חייו, הכול משתנה בן לילה בשל אירוע מפתיע והחוויה הופכת במידה מסוימת לסיוט הנובע ממצפונו של בוייקה.

הסרט ממחיש אולי לראשונה לצופים שהדמות אותה משחק אדקינס הינה דמות עגולה שיכולה להשתנות ולגלות את הפנימיות האמיתית שלה וטוב הלב הגדול המצוי בה. ועבור הצופה הישראלי יש גם הפתעה חביבה וחמימה בהזדהות עם כוכב משלנו, אלון אבוטבול שמשחק בתפקיד בוס של ארגון פשע מקומי. חובת צפייה לחובבי הז'אנר.