Seret מהעבר: הקבינט של דר קליגרי

ביום רביעי האחרון סינמטק תל אביב ערך הקרנה מיוחדת של קלאסיקת הראינוע "הקבינט של דוקטור קליגרי" של הבמאי הגרמני רוברט וינה בליווי פסקול מקורי חי של המוזיקאית יעל אקר. בהקרנה הזו ראיתי את הסרט לראשונה, וחזרתי עם רשמים עליו ועל התנועה האמנותית הנרחבת סביבו. אבל לפני כן שווה לדבר רגע על אקר, אמנית נויז מסקרנת, שסיפקה מוזיקה נפלאה שתרמה לסרט. ועצם הפורמט, הקרנת קלאסיקות של ראינוע בליווי פסי קול מקוריים של אמנים עכשוויים – הוא רעיון נפלא של הסינמטק שצריך לעשות קאמבק עצום.

"הקבינט של דוקטור קליגרי" הוא סרט ראינוע גרמני משנת 1920 בבימויו של רוברט וינה, שמשתייך קודם כל לתנועת האקספרסיוניזם הגרמנית של העשור השני עד הרביעי של המאה העשרים. הסרט מספר על עיירה אפלה ועל המהפנט המבעית דוקטור קליגרי המשתמש לרצח אנשים בסזרה - מעין ערבוב בין יצורים מיתיים שונים בצורתו של גבר יפה תואר שקליגרי שולט בו ובמעשיו באופן תמידי.

[*]

חשוב לדבר כהקשר קצת על תנועת האקספרסיוניזם, תנועה משמעותית למדי בהיסטוריה של האמנות הגרמנית ושל האמנות ככלל. לתנועה היו "שליחים" בכל האמנויות: אמנות פלסטית, תיאטרון, אדריכלות וכמובן קולנוע. התנועה, כשמה כן היא, התמקדה ברגש והגיעה כהתנגדות לריאליזם. במקום אמנות ריאליסטית, שמתיימרת לדמות מציאות אובייקטיבית, האקספרסיוניזם - פעמים רבות דרך השפעה מסגנון גותי- ביקש להעצים את ה"אגדתיות" ואת המוקצנות והמלודרמה של האמנות כמה שיותר, לייצג את איך שהמציאות מרגישה. ובגרמניה של אותם השנים, המציאות הרגישה קשה מנשוא, מלאה בבגידה וברוע.

לפני שנעבור לצדדים הרעים והמזיקים של התנועה והסרט הזה, חשוב לי להדגיש את הכוח האמנותי הכביר שבקולנוע בזרם זה. יש כאן כוח רגשי ויזואלי שגדול יותר ממילים. האמנות האקספרסיוניסטית זנחה לחלוטין את הרציונאליות ובכך הגיעה לגבהים עצומים של ריגוש, עד היום. הסרט הזה עדיין מרגש ומבעית לחלוטין בצורה שקשה לתאר במילים. דבר לא יכול להמחיש את המלודרמה הגדולה של האקספרסיוניזם כמו פריים בודד מ"קליגרי".

[*]

מלחמת העולם הראשונה נגמרה בשנת 1918 והשאירה את גרמניה במצב אומלל לחלוטין. כולנו למדנו על זה בשיעורי היסטוריה: איך המורל המדיני היה על הרצפה, העוני היה בשמיים, אינפלציה, דיכאון וכו'. דיברנו גם לא מעט על איך הדיכאון הזה הוביל את העם הגרמני להצביע למפלגה הנאצית ולשים את היטלר בשלטון ב-1934. מעניין איך האקספרסיוניזם, הקולנועי בעיקר, צמח בדיוק בפרק הזמן הזה: בין שתי מלחמות עולם. הרעיון שהמלודרמה של האקספרסיוניזם הייתה "קבלה" של השלטון העריצי העתיד לבוא היא לא שלי, כמובן: בספרו החשוב "מקליגרי להיטלר" (1947) מציג התיאורטיקן זיגפריד קרקאואר את הרעיון הזה. הוא מדגים היטב את שיקוף הייאוש של העם הגרמני בקולנוע הגרמני של אותם שנים, ספציפית בסרט הזה. קרקאואר מציג דרך העלילה של הסרט את הדמיון שהוביל לשליט העריץ: המאבק בקליגרי הוא חסר תועלת, והוא מוליך את סזרה לרצוח חפים מפשע בלי שליטתו, ממש כמו שהיטלר עשה כביכול לגרמנים.

יש כאן כמובן סלידה מסוימת משליטתו של קליגרי, הגיבור הרי מנסה למרוד בסמכותו. אבל עם זאת, הסרט מציג את קליגאי במשיכה פרוורטית מסוימת. יש איזו כניעה לסמכותו בצילום ובעריכה, והגיבור המרדן כמובן נענש בחומרה ומשועבד בסיום הסרט. זה מעורר ספק בהתחלה, אבל אני באמת מאמין שכשקליגרי מזמן על המסך את סזרה, יוצר הסרט עוזר בזימונו של היטלר. חלקית בגלל המסרים הישירים של כניעה שמועברים בעלילה, אבל, וזה חשוב, יש משהו בפילוסופיה הבסיסית של כל האמנות של הסרט והתנועה סביבו שמשקף זאת.

מתי הוא הזמן למלודרמה מוחלטת, כמו זו של האקספרסיוניזם? כשאין למה לפעול. מלודרמה מטבעה מתעסקת באמיתות בלתי נמנעות שאין לשנותן ובכאב שלהן. אבל אם הרוע של השלטון הוא מלודרמטי, אף אחד לא ינסה לשנותו בשום מהפכה וכולם יצביעו למפלגה החדשה ששלטונה גם ככה בלתי נמנע. אם הקושי והעצב והסבל של גרמניה פוסט מלחמת העולם הראשונה מרגיש בלתי נמנע, ואין תקווה למהפכה, ודאי שגם הקולנוע ירגיש כך. והשפעה הפוכה, של קולנוע על המציאות, גם בהחלט קיימת. יש מקום לסרטים של האקספרסיוניזם בפנתיאון האמנותי, כי הם מדהימים ומרהיבים ביופיים. אבל חשוב לזכור שליוצרים שלה יש בהרבה מובנים אחריות חלקית על הפשיזם.

כן, כן, אחריות. המילה שאנחנו מפחדים ממנה כל כך גם היום, כחברה, מפחדים ונמנעים ממנה פחד מוות. כי עדיף לראות עצמנו כסזרה, הסהרורי האומלל שהולך אחרי השליט הרשע בלי שליטה. אבל מה אם יש לנו שליטה? מה אם אפשר לא לעשות כפקודתו של קליגרי? אולי רק מהגישה הזו, ומאמנות מגויסת יותר שתופסת אותה, ניתן לצאת כחברה למהפכות אמיתיות, ולחסל באמת את קליגרי.