הקולנוע מלא בסרטי דרמה בעלי משמעות מכופלות ולא מעט מסתמנת התחושה שהיוצרים תרים אחר האוסקר – אבל אנו חייבים להודות, גם הבוגרים בינינו כי אנו מסוגלים להתענג מישיבה מרווחת מול הרפתקה נוספת מבית היוצר של "יעד סופי", המוכיח לנו בכל פעם מחדש שזה נורא כיף לחזור להיות ילד.
[*]
הסדרה, שהולכת ומשתבחת עם השנים, עוסקת בתופעת המוות אשר מאחוריו לא עומד רוצח עם מסיכה, מכשפה או חייזרים - אלא גיבורי הסרט מתים אחד אחרי השני בנסיבות מסתוריות, ע"י כוח מסתורי – הקורה בעקבות תאונה שקרתה במוחו של הגיבור, אותה הוא חזה מבעוד מועד.
ההבדל בין "יעד סופי" לרוב סרטי האימה הוא קטן - המיתות בו באמת יכולות לקרות בחיים שלנו – עם מודעות מאוד ברורה למה נתפס בעינינו כמפחיד - בסרט הראשון – הפחד העיקרי היה מטיסות. בסרט השני – תאונות דרכים – בסרט השלישי – מרכבות הרים וברביעי – אצטדיון הומה אדם. הפעם – ההתרחשות קורית בגשר גבוה.
[*]
בטכנולוגיה של ימינו, בה קל מאוד לשחוט מאות בני אדם משוכפלים, אנו רגילים לתפוס את המיתות כאמצעי להשגת מטרה נעלה ואילו ב"יעד סופי" האופן בו הגיבורים מתים הם האמצעי ממנו הסרט מצליח לעשות את רווחיו. דווקא מכיוון שהחופש ליוצרים הוא הרבה יותר גדול היום מבעבר, אפשר לפתח את הרעיונות המעוותים. היום יותר מפעם, גדולי המוחות בז'אנר מבינים כי הם צריכים לאמץ את הגישה הזאת על מנת לשרוד.
גל סרטי "המסור" לזניהם הוכיח לנו כי בעידן האייפונים צריך לקחת את האימה צעד אחד רחוק יותר. סרטי "יעד סופי", לוקחים את נסיבות המוות הפשוטות, שלכאורה קורים בחדרי חדרים, לה אנו לא נחשפים ביום יום ומעמיד אותם על המסך הגדול – זהו טריק שעובד. כזבוב על הקיר, אנחנו מצליחים לראות את שתמיד רצינו ולא יכולנו. העמדת הסיטואציה לפומבי והחוויה מרובת האנשים באולם מבטיחה הקפצות ופיתולים שאפילו "צעקה 4" לא הציעה לנו - התרגשות מסוג חדש - הרבה יותר כיף לדעת כצופים, שתכננו לנו את המיתות המקוריות ביותר, הטובות ביותר, ולא נחסך מאיתנו דבר.
[*]
"יעד סופי" מקבץ את כל המיתות לסרט אחד וכתוצאה מכך הוא אפקטיבי. תוסיפו לכך את אלמנט ההפתעה ולא פלא שהסדרה כבר הגיעה לפרקה החמישי בהצלחה ובכך עקפה את "מת לחיות 4", שעצר לנוח ומאוששת את ההנחה שהז'אנר לא מת – ואנשים עדיין רוצים לצרוח בקולנוע - אפילו אם נב קמפבל וקורטני קוקס כבר לא עוברות יחד מסך.