Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: גבורה וגאווה - הקשר בין גיבורי העל לקהילה הגאה

כולנו זוכרים את הרגע הזה בילדות - פתחנו טלוויזיה וראינו לראשונה את הפתיח של באטמן, הלכנו לקולנוע והגלימה של סופרמן התעופפה לנו מול העיניים וצפינו בקורי העכביש של ספיידרמן שגרמו לדמיון שלנו לנסוק לגבהים חדשים. מה אם אנחנו יכולנו להיות כאלה? איזה כוח-על היה לי? למי הייתי רוצה להידמות? כולם חוו את זה; את ההערצה הזאת לפנטזיה, להיות כמו הדמות המרוחקת והלא-מושגת הזו. חלקנו, עם זאת, בין אם במודע ובין אם לא, לא ראו דמות שיושבת באולימפוס, אלא דמות שמרגישה את מה שאנחנו מרגישים. לא בערך, לא קצת, בדיוק.

שנים שאני מחובר לקולנוע וטלוויזיה, אבל בתוך זה מה שתפס והחזיק תמיד היו הגיבורים. בואו לא נתבלבל. כמו כל אחד מאתנו ששמר בתוכו את הילד הפנימי, עד היום יש לי רגע של אושר כשוולברין שולף סכינים, או כשקפטן אמריקה נותן זריקה למגן שלו. זה בהחלט מגניב, אבל זה קוסמטיקה. מה שנשאר איתי במרוצת השנים זה מה שעומד מאחורי התחפושות, הצבעים והכוחות. הזדהיתי עם כל גיבור/ה, כי הם, כמוני, ידעו שעמוק בפנים הם שונים ואין דרך שזה ישתנה.

כשגיליתי לראשונה את המיניות שלי, זה היה בערך בתקופה שיצא הסרט "סופרמן חוזר". יצאתי מהסרט בבלבול. הבנתי שראיתי סרט בינוני להחריד, שפספס ויצא קירח מכל הכיוונים. עדיין, איכשהו, התחברתי רגשית. אחרי שקלארק מביט מהחלון בלויס, שחיה חיים שגרתיים, ומבין שלא יזכה לזה איתה בגלל מי שהוא, הוא עף בבידוד, כשברקע נשמעים לקחים של אבא שלו. המשפט הראשון שנאמר לו הכה בי חזק ולא שחרר – "אפילו שגדלת כאחד מבני האדם, אתה לא שייך להם". אז לא הבנתי, אבל הזדהיתי ברמה הכי שורשית עם הבדידות הזו. הידיעה שלא משנה מה אעשה מעתה ואילך, לא אחיה חיים כמו מרבית חבריי.

במרוצת השנים, ובהיכרות אנשים כמוני בקהילה הגאה, הבנתי שהמכנה הזה משותף להרבה מאיתנו. כמובן שאכליל כעת, אולם נראה, כי גיבורי-על לאוכלוסיה הזו הם גם מודלים להזדהות. הם חלק בלתי נפרד מהתמודדות שלנו בילדות, כשהחברים רק חשדו, וההורים אפילו לא ידעו לשאול עדיין. בואו ניקח את הדוגמה הקלה להזדהות, מתוך "אקס-מן 2". הרבה נכתב ונחקר על האקס-מן כאנלוגיות למאבקים חברתיים. אם כך זה לא מקרי שסצינת החשיפה של בובי בפני הוריו שיש לו כוחות נכתבה על ידי בריאן סינגר (הבמאי), ואיאן מקלן ("מגניטו"), שני הומואים מוצהרים, שלקחו רעיונות ישירות מחוויית היציאה מהארון שלהם והשליכו אותם על הדף.

ניקח עוד דוגמה, מתוך הקהילה הלסבית. אני לא יודע לחשב כמות הלסביות שיצא לי לשמוע מהן שדמות הערצתן מהילדות היא זינה הנסיכה הלוחמת. הלוחמת החזקה, הלא-לגמרי-נשית אבל עם זאת כן, שמנהלת מערכת יחסים אמביוולנטית עם השותפה שלה, גבריאל, במשך שש עונות בטלוויזיה. סביב הסדרה הזו הייתה התעסקות רבה במערכת יחסים של שתי אלה, אם הן אוהבות או רק חברות קרובות. את המעריצים והמעריצות זה העסיק לא פחות. לאו דווקא מהמקום הצהוב, אלא מהמחשבה שלנגד עיניהן יש פה מודל לאהבה בין נשים, להעצמה נשית ועצמאות מול גברים. הסדרה הזו השכילה, והעזה ללכת לקראת הקהילה בעקבות האהדה הרבה, כשהייתה מהסדרות הראשונות להציג דראג באור כל כך חיובי (במהלך העונה השנייה לשידורים).

הדוגמאות אינסופיות – סצינות על זהות כפולה, הצורך הזה להסתיר חלק ממך, הסכנה שבחשיפה, הרדיפה החברתית כנגד השונה, ההשלכות על קיום אורך חיים שונה מהנורמה, קבלה עצמית ולפעמים גם שנאה עצמית. בקומיקס הבינו את החיבור הזה, כשלאחרונה אפילו הציגו דמויות שהן פרופר להט"ביות, ולא רק משמשות אנלוגיות לכאלה. כותבי האקס-מן, למשל, הפכו את אייסמן להומו מוצהר. גם הסרטים כעת הולכים לכיוון הזה, כשקווין פיג', המפיק הראשי באולפני מארוול, השמיע קול ברור וחיובי לטובת המגמה הזו.

אתמול התקיים מצעד הגאווה השנתי בתל-אביב. רבים מבקרים את המצעד, ועוד יותר באים ושואלים, מה הצורך בזה וסביב מה הגאווה? ובכן, בואו נחזור רגע להתחלה. נסו רגע לחזור בזמן לרגעים האלה שדמיינו, כשהיינו ילדים וראינו את הסרטים ושחזרנו את הסצינות עם האחים והחברים. שאנחנו, הטובים, חוברים לאחרים כמונו, לגיבורים האחרים, ממש כמו בשיאי "אקס-מן" או "ליגת הצדק", ומתעמתים מול הרוע של היקום.

[*]

פעם בשנה אני רואה פלחי אוכלוסיה מכל הסוגים באים יחד תחת מטרייה אחת של שונות. אנשים ונשים, שפעם בשנה מתעמתים מול הביקורת, מול החברה, וחושפים לעולם את כוח-העל שלהם – הדבר הזה שבלתי ניתן אצלם לשינוי, וכיום משמש כנשק חזק אל מול דיכוי ואכזריות של אלה שלא ראו את היופי בשונות. פעם בשנה, ממש כמו כשהייתי ילד, אני מרגיש שאני בסצנת שיא ב"אקס-מן"; השונים והמשונים, שבכל זאת גם קצת מגניבים, יוצאים לרחובות ומקרינים קצת אור החוצה לעולם. מקרינים תקווה לשינוי, ולעתיד שנראה אחרת. זו הסיבה לגאווה; כי אם אלה לא גיבורי-העל מהסרטים, שכה רצינו להיות כילדים, אני לא יודע מי כן.