הבמאי ניק ברומפילד הוא במאי סרטי תעודה שנוי במחלוקת. הטכניקה שלו פשוטה למדי ומספקת לקהל הצופים מבט מציצני על האובייקטים שלו ובמקביל לגרום לו להסתכל על דרך העבודה של הבמאי והצוות. כך הוא בעצם חושף את חוסר האובייקטיביות שלו כיוצר תיעודי. לא פעם הוא ואנשי צוותו מופיעים בסרט, והציוד המועט (סאונד ומצלמה) גלוי לעין.
ברומפילד מוכר בעיקר בזכות שני סרטי תעודה מעולים שביים על הרוצחת איילין וורנוס. בסרט הראשון הוא חקר את הדרך שבה המשטרה ניסתה לשווק את דמותה של הרוצחת המפורסמת, את השחיתות סביב המשפט וכיצד אנשים נצלו את איילין כדי להתעשר על חשבונה. הסרט השני על איילין וורנוס הוא בעצם אמירה בוטה נגד עונש המוות בארצות הברית. ברומפילד מפגיש את הקהל עם הנידונה למוות ברגעיה האחרונים ומחזיר אותנו לילדותה. הוא בודק כיצד החברה האמריקאית על מחלותיה הרבות הפכו את איילין מילדה ממשפחת מצוקה לאישיות פרנואידית וכיצד מנגנוני התקשורת של "ארץ החופש" התעלמו מהצדדים הסוציאליים (התעללות מינית, זנות בגיל צעיר, סמים) שהפכו אותה לאדם שהיא גדלה להיות. אחרי הסרט הדוקומנטרי נעשה סרט עלילתי על וורנוס, "מונסטר", בכיכובה של שארליז ת'ארון שגם זכתה על תפקידה באוסקר.
ב-"קורט וקורטני", שמוקרן היום בערוץ HOT Prime, ברומפילד מציג לנו עולם דומה לזה שבה גדלה איילין. גם קורט קוביין וקורטני לאב גדלו בפרברים אלימים ועניים. לעומת איילין שהפכה לזונה שחיסלה את הקליינטים שלה, לקורטני לאב, שלפי עדות אביה כבר בגיל 16 מכרה את גופה וצרכה סמים, היתה תוכנית שונה לחלוטין.
בסרט מרתק זה משנת 1998 יוצא ברומפילד לבדוק מה קרה בימיו האחרונים של קורט קוביין שנמצא מת בחדר בית מלון ולצידו אקדח. כל המרואיינים מציינים את דמותה הבעייתית של האלמנה המפורסמת וכך מתפתחת לה תיאוריה הטוענת שקורטני רצחה את קורט. אם זה אביה שכתב ספר על הנושא, ידידים מהעבר הרחוק, בלש פרטי, זמר רוק מטורף ואפילו השמרטפית - כולם מצביעים על התנהגותה השתלטנית והאלימה. קורטני לאב עצמה מנסה לחבל בהפקת והניסיונות הכושלים הופכים גם הם לחלק מרכזי בסיפור.
ברומפילד ממשיך את דרך עבודתו היבשה והצינית. במהלך הסרט הוא מנסה למצוא הוכחות לאותם טענות שמושמעות נגד קורטני לאב. תוך כדי המסע אחרי ההוכחה הגורלית אנחנו למדים על ילדותו של סולן להקת נירוונה בפרברי סיאטל וממציאי מוסיקת הגראנג' שצמחה בה. כיצד חייו התנהלו לפני שהיה לאחד היוצרים המשפיעים והמצליחים על תרבות המוזיקה הפופולארית באמריקה ובעולם כולו, וכיצד השפיעה ההצלחה על מצבו הנפשי.
קוביין שנחשף דרך אותם סיפורים מתגלה כאמן צעיר ומיואש, צייר מחונן, אדם שיודע להקשיב ונטול חשיבות עצמית. הוא גם אדם שקל מאוד לשלוט בו ולכן הוא היה מטרה נוחה לקורטני לאב. השניים היו צרכני סמים ובמקביל ניסו לשכנע אחד את השני להיכנס לגמילה ולכן הסתירו אחד מהשני את העובדה שהם עדיין משתמשים בסם. קוביין מתואר כאדם שבגיל צעיר כבר כתב שירים על התאבדות. אדם שמאס בתהילה, שמאס באשתו הכוחנית ושרק רצה להתגרש. קורטני מתוארת כאשה מניפולטיבית שכסף וכוח מעניינים אותה הרבה יותר מבעלה. הוכחות ברומפילד לא מוצא אבל הוא כן מוצא לנכון לציין את האיומים על חיי עיתונאיות שכתבו על קורטני לאב. לא רק זה, הוא מתאר איומים פיזיים ותקיפות של הזמרת ושליחיה על אנשים שהכירו את קוביין וכאלה שכתבו עליהם.
בעקבות אותם איומים של קורטני ונציגיה הסרט הופך ליצירה המבקרת את הכוח שיש לתעשיית הבידור וכיצד אותם בדרנים מנצלים את אותו הכוח כדי לגרום לעיתונאים לא לפרסם צדדים אפלים יותר מעברם ואישיותם. קורטני לאב יוצאת זכאית מחוסר ראיות והתעלומה סביב מותו של קורט קוביין נשארה כפי שהיתה.
אגב, למעריציו של קוביין בארץ יש סיבה טובה מאוד לזעום על חברת גלובוס גרופ שאוחזת בזכויות ההפצה של סרטו המדובר של גאס ואן סנט, "ימים אחרונים" המתאר את ימיו האחרונים של קורט קוביין. הסרט היה צריך כבר לצאת אל מסכי הקולנוע בקיץ וכרגע נדחה לתאריך לא ידוע, חבל מאוד.
"קורט וקורטני", היום, שני, ה- 26 בספטמבר, ערוץ HOT Prime בשעה 22.00