היום עולה על מסכי הקולנוע סרטו של הבמאי ההונג קונגי וונג קאר וואי, 2046, שלא מוכר כל כך לקהל הישראלי. אומנם סרטו הקודם "מצב רוח לאהבה" הוקרן בארץ, אבל זה היה לפני כמעט ארבע שנים ורק חולי קולנוע וסינמטקים זכו לראותו.
לפני כשנתיים פירסם העיתון הנחשב "הגארדיאן" רשימה ובה 50 הבימאים החשובים והטובים בעולם. בראש הרשימה ניצב דיויד לינץ', וואנג קאר וואי הצליח להגיע למקום ה- 14 המכובד.
וונג קאר וואי נולד בשנחאי ועבר להונג קונג עם הוריו בגיל חמש. לתעשיית הסרטים נכנס ככותב ועורך תסריטים, היה לבמאי החל משנת 1989 ומיד זכה לכינוי "הילד הרע של הקולנוע ההונג קונגי". סרט הביכורים שביים, As Tears Go By, הוזמן לשבוע המבקרים בפסטיבל קאן. סרטו השני, Days of Being Wild משנת 1990, תאר מערכות יחסים ותהפוכות גורל בהונג קונג המיתולוגית של שנות הששים, בכיכובם של ששת כוכבי הקולנוע המובילים בתעשיה וקטף את חמשת פרסי הקולנוע המובילים בארצו.
את השנתיים הבאות בילה באיזורים נידחים בסין שם צילם דרמת אמנויות לחימה יוצאת דופן שנחשפה בפסטיבל ונציה 1994: Ashes of Time. במהלך הפסקה בת חודשיים מעריכת סרטו זה, ביים את Chungking Express – סרטו הראשון שזכה להפצה בינלאומית נרחבת. לאחר מכן ביים את Fallen Angels ה"נסיוני" שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו.
שני סרטיו האחרונים התמודדו על הפרס הגדול בפסטיבל קאן. Happy Together זיכה אותו בפרס הבימוי לשנת 1997. "מצב רוח לאהבה" זיכה את טוני ליונג בפרס השחקן לשנת 2000.
במהלך הפקת "2046" שוכנע להשתתף בפרויקטים נוספים, ביניהם סרט קצר לסדרת האינטרנט של BMW הנקראת The Hire (עבורה ביימו גם אנג לי, ג'ון פרנקנהיימר וג'ון וו), וידאו קליפ ל-Six Days של DJ Shadow ופרק לפרויקט "ארוס" (עבורו ביימו גם מיכאנג'לו אנטוניוני וסטיבן סודרברג) בכיכובן של גונג לי וצ'אנג צ'ן, המופיעות ב"2046".
ב- 2046 אומר וואנג קאר וואי שהוא עוסק בזכרונות, בפחדים שלנו מהם והרצון שלנו לעיתים קרובות להדחיק אותם. "לכולנו הצורך להחביא ולצפון זכרונות מסוימים, מחשבות, דחפים, תקוות וחלומות". הוא אומר "אלה חלקים מחיינו שאיננו מצליחים ליישב, רצונות שמוטב כי לא נפעל על פיהם, ובה בעת אנחנו מפחדים להשליכם ולאבדם. עבור אנשים מסוימים זהו מקום ממשי, עבור אחרים – מקום רוחני, עבור בודדים – לא זה ולא זה. 2046 הוא פרויקט שהחל לפני זמן רב. המסע להשלמת הסרט היה רצוף אירועים והפתעות. הדרך היתה ארוכה וממושכת. כמו הזכרונות שאנו נוצרים – קשה היה להיפרד ממנו".
חלק חשוב ומרכזי בסרט היא המוסיקה ווואנג קאר וואי מסביר מה המוסיקה מסמלת בשבילו: "קטעים מוסיקליים מופיעים במחזורים, כמו מחזורים של זכרון ושכחה. פיסות יכולות לנדוד מסרט אחד לאחר, אך כמו רכבות הגולשות לאורך פסי המסילה, כל מסע חדש מתנהל באותו הנתיב. סימני תוואי המסילה נחקקים זה על זה, תבניות חדשות נטבעות זו על זו".