Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: עצוב כמה שזה מצחיק

בשיא הקריירה שלו כמחזאי ובמאי תיאטרון רצו בו זמנית 14 הצגות אותן כתב וביים פיני עדן. הוא כתב את "צימרים" לערוץ הראשון, שיתף פעולה בכמה פרויקטים עם ארנון צדוק, אך יותר מכל הוא מוכר בזכות התסריטים שכתב עם שותפים ל"אבא גנוב" 1 ו-2. עכשיו, בתחילת שנות השבעים לחייו, כשהוא נשוי בפעם הרביעית ואב לתינוק, עדן החליט לביים לראשונה סרט קולנוע.

בשבוע שעבר יצא לקולנוע סרט הבכורה שלו, "קמטי צחוק". הסרט עוסק בזוג קשישים, האנה (ליא קניג) ופרויקה (יוסף כרמון). כאשר מתברר שפרויקה חולה בסרטן, האנה מציעה ששניהם יתאבדו. הם מוציאים את התכנית לפועל אבל רק האנה שורדת. לאורך כל הדרך נכדתם, דנה (דניאל עדן, ביתו של פיני) שומרת עליהם ודואגת להם יותר מאשר הוריה. לכבוד צאת "קמטי צחוק" לקולנוע, נפגשתי עם פיני עדן לראיון.

מדוע רק עכשיו החלטת לעשות את הסרט הראשון שלך?

"הייתה לי מין פינה מוגנת כזאת של תסריטאי. עם כל הבדידות של עבודה תסריטאית כנראה שזה מאוד התאים לי, ויכולתי להאשים כל הזמן את הבמאים בכך שהם הורסים לי את היצירה. כמה שאתה מחכה עם זה יותר, כך קשה יותר להגיע למצב הזה מפני שהרבה אנשים מכירים אותך כתסריטאי ולא במהירות הם מוציאים את הארנק הציבורי שלהם ונותנים לך את הכסף לביים. מצד אחד אני לא יודע מה קרה לשנים שהם עפו כל-כך מהר מצד שני היו בהן המון אירועים. בסוף הגעתי למסקנה שאני רוצה להשאיר מאחורי כמה סרטים, אז קפצתי למים ואני מאוד שמח שעשיתי את זה."

למה אתה מתכוון כשאתה אומר שבמאים הרסו לך את הסרטים?

"קולנוע זאת אמנות הקבוצה להבדיל מתסריט שהוא אמנות היחיד. כשאתה תסריטאי אתה לא יודע את זה. אתה כותב תסריט ואתה רואה את הסרט בדמיון שלך. אתה רואה את הלוקיישנים, אתה שומע את הדיאלוגים וכשזה מגיע לצילומים הלוקיישנים משתנים והדיאלוגים משתנים. באופן טבעי זה לא הסרט שהתסריטאי ראה בעיני רוחו ואז התסריטאי מאוכזב. סרט נכתב מספר פעמים. פעם אחת הוא נכתב ע"י התסריטאי, פעם שנייה הוא נכתב ע"י הבמאי ואחר כך הוא נכתב בעריכה, ואז התסריטאי שבא ורואה את המוצר המוגמר יילך הביתה עם מפח נפש מסוים. למדתי את זה עכשיו לחלוטין כשביימתי ונאלצתי להיפרד מהתסריטאי ולראות את הסרט כבמאי".

[*]

(בתמונה: הבמאי פיני עדן על סט "קמטי צחוק", צילום: זוהר שטרית)

נושא היחס כלפי הקשיש העסיק את פיני עדן שנים רבות. כאשר הוריו התבגרו, הנושא התחמם אצלו יותר ויותר והרעיון לתסריט הלך והתגבש; "הרבה מאוד מהחיים שלי ומה שעברתי עם הורי, מצא את דרכו לתסריט", הוא מסביר. "יש סצנות שלמות שהן נורא אישיות." את הרעיון לסרט לקחת לא רק מהחיים שלך, אלא גם מסיפור אמתי של שני קשישים שניסו להתאבד ורק האישה שרדה.

"נכון. גיליתי את הכתבה על הנושא כשהייתי עם אבי בבית החולים. הוא אמר לי שאם הייתה מתגלה אצלו מחלה קשה הוא היה מציע לאמי שהם יסיימו את חייהם ביחד. כשהוא אמר את זה, הייתה לו לוקמיה והוא לא ידע. הסיבה שהוא לא ידע זאת היא בגלל שכשהלכתי לרופאים אתו, נכנסתי לפניו וביקשתי שלא ישתמשו במונח העממי לוקמיה או סרטן הדם. אז הרופאים השתמשו במונח CML וזה גם מה שהכנסתי לסרט".

בסרט שלך בולט יחסו הרע של הדור האמצעי כלפי הוריהם.

בכל הדברים שכתבתי עד היום, אני משתדל שלא יהיו לי דמויות של אנשים רעים. יש אצלי אנשים שיש להם בעיות, אנשים שהחיים שלהם דחפו אותם לפינה ואז הם עושים דברים לא סימפטיים או אפילו מעשים רעים, אבל זה לא אומר שהם רעים, אלא שהחיים שלהם עוותו אותם. ההורים בסרט לא רעים. אני רואה אותם כחסרי אחריות, כאנשים שהעולם הולך וסוגר עליהם. באזור הגיל שלי אני שומע הרבה, 'הכנסנו את אימא לבית אבות'. אני פחות שומע את המשפט ' אבא החליט שהוא נכנס לבית אבות'. אנשי הגיל האמצעי לוקחים החלטות בשביל הקשיש ועל שינוי המסלול בחייו לא בהכרח בגלל רוע לב אלא בגלל אילוצים. הם חושבים שזאת טובתו של הקשיש. כשאימא שלי הייתה צלולה, היא השביעה אותי שלא אכניס אותה לבית אבות. אז אם הייתי מכניס אותה לבית אבות האם הייתי נחשב לאיש רע או לאיש טוב שדואג שתהיה לה חברה או השגחה רפואית ושהיא תראה תרבות במקום לשבת לבד בבית? הניואנסים פה הם מאוד עדינים".

גם שחיקת מוסד הנישואים בולטת בסרט שלך.

"אני נשוי פעם רביעית. עברתי שחיקות של מוסד הנישואין. עברתי מצבים שזוגות מתפתחים לכיוונים שונים. אתה מכיר מישהו או מישהי שזה נורא מתאים לכם בפרק הזמן המסוים לאחד את החיים שלכם ואז מגלים שבן הזוג עושה משהו שחורק לך נורא, מתעניין במשהו שאתה לא יכול לחיות אתו או לקבל אותו. לפעמים זו דעה פוליטית, לפעמים זו בגידה, לפעמים זאת חוסר היכולת להתפשר וחוסר היכולת לסלוח".

עדן התעקש על כך ש"קמטי צחוק" יתקבל לפסטיבלים הבכירים בעולם ולאחר מאמצים סרטו התקבל בסופו של דבר לפסטיבל מונטריאול. "אתה רואה פתאום במדינה זרה איך אנשים מגיבים לדבר הזה שנוצר אצלך בחדר," נזכר עדן. "יש בזה משהו קסום ומרגש. אתה שומע פתאום אולם שלם צוחק במקומות שלא חשבת שיצחקו. והכי מפתיע שבסוף הסרט הם באים אליך ואומרים שהם בכו בהקרנה למרות שנשמעו צחוקים כל הסרט".

לתפקידים הראשיים בסרט ליהק עדן את יוסף כרמון אותו הכיר עדן משני סרטים אחרים שכתב, את ביתו דניאל עדן ואת ליא קניג, ששיחקה בסדרה "צימרים", לה הוא כתב 80 פרקים. "הכרתי אותה קודם ולא ידעתי אם בתור סרט ראשון אני יכול לביים שחקנית בסדר גודל כזה. חששתי וגם היו לי פניות לעוד כמה שחקניות אחרות, ואז חזרתי לליא, הבחירה הטבעית. היא אמרה לי 'למה לא פנית אליי ישר?".

יוסף כרמון סובל בשנים האחרונות מדמנציה. איך הייתה העבודה אתו?

"לא רק שהוא שחקן ענק הוא גם מלא ברגש. הייתה לו בעיה של זיכרון. התברר לי שזה קיים רק ביום הצילומים הראשון. מהר מאוד הייתי צריך להחליט האם להקשיב לרוחות הרעות שמסתובבות ולוחשות לך 'תחשוב על שחקן אחר' או ללכת עם הבנאדם שאתה מאמין שתוכל לעשות את זה איתו בסבלנות ובאהבה. הסתכלתי עליו וראיתי אותו שפוף ומבויש. זה שחקן שעשה כל-כך הרבה בקולנוע הישראלי ובתאטרון, והוא יודע שהוא לא זוכר את הטקסט. המילים בורחות לו. חיבקתי אותו ואמרתי לו 'תירגע, אנחנו ננצח.' אשתו אמרתי לי לבסוף: 'זה הסרט האחרון שלו ואתה הוצאת אותו גדול ומכובד'".

[*]

(בתמונה יוסף כרמון וליא קניג מתוך "קמטי צחוק")

איך עבר תהליך בימוי הבת שלך?

"הבת שלי היא דעתנית והיא ירשה את זה ממני. זה מסוכן כי אנשים כמונו יכולים לעלות על בריקדות ולהתבצר בדעות שלהם. דניאל היא שחקנית טוטאלית. על הסט עצמו לא היו חריקות בכלל, אבל זה היה יכול להיגמר בזה שלא נוכל לדבר כל החיים. במסיבת הסיום של הסרט אמרתי לה: 'יצאנו הרבה יותר חזקים גם כאבא ובת וגם בהערכה שלי אליך כשחקנית'".

מה הציפיות שלך מ"קמטי צחוק"?

"אם היית אומר לי לפני חודשיים שהסרט יוקרן בשניים-שלושה בתי קולנוע, הייתי חותם על זה. ועכשיו כשאנחנו מתקרבים ל-30 בתי קולנוע שמקרינים את הסרט זה פשוט מרגש. אני מאוד אוהב לשמוע את הקהל באולם פורץ מצחוק כי זה נותן לי סיפוק מהיר לדעת שזה עובד, ואז כשהם יוצאים החוצה ואני רואה את העיניים האדומות, אני ידוע שהעברתי את הסרט כפי שראיתי אותו: חמוץ -מתוק עם צחוק ובכי. כל אחד שיוצא רואה את עצמו בתוך הסרט. אני כל הזמן שומע 'איבדתי את אימא שלי לא מזמן ונגעת בדיוק בנקודות האלה'. יש שם נקודות שהם בעצם מכנה משותף לכולנו. הכאב באיבוד הורה הוא זהה אצל כולם. אני חושב שהמשפט עצוב כמה שזה מצחיק, מתאר הכי טוב את הסרט".