Seret מהעבר: 50 שנה לבוני וקלייד

היו זמנים בהוליווד בהם אם ירית באדם על המסך הגדול, הוא היה דופק פוזה ומת באלגנטיות גם אם לא נראתה טיפת דם אחת באופק. הדברים השתנו וכיום כשמישהו נהרג על המסך זה כבר נראה הרבה יותר כואב ומלוכלך. היו סרטים רבים שהביאו לשינוי התפיסה, אך היצירה שאחראית על פתיחת שערי הגיהינום הקולנועיים יותר מכולם היא דרמת הפשע "בוני וקלייד" משנת 1967 של הבמאי ארתור פן שחוגגת השבוע חצי מאה.

"זו העלמה בוני פארקר. אני קלייד בארו. אנחנו שודדים בנקים" אומר קלייד וצודק. הזוג היו פושעים אמיתיים שפעלו בדרום ארה"ב בשנות ה-30, בתקופת המיתון הגדול. סרטו של פן הוא במידה רבה ביוגרפיה של מעלליהם. בוני (פיי דנאווי) ,מלצרית משועממת וקלייד (וורן בייטי), אסיר ששוחרר לא מכבר, נפגשים ומתאהבים ויוצאים לשדוד חנויות ובנקים ברחבי המדינה. אל השניים מצטרף בהמשך סי.וו. מוס (מייקל ג'יי. פולארד) נהג המילוט וגם אחיו של קלייד, באק (ג'ין הקמן) ואשתו הנוירוטית בלאנש (אסטל פרסונס). החבורה מבצעת פשעים ואף הורגת אנשים תוך הימלטות מידו הארוכה של החוק.

לאחר שהפך צמד הכותבים דיוויד ניומן ורוברט בנטון את סיפורם של הפושעים הנודעים לתסריט הם פנו למספר במאים שדחו אותם אחד אחרי השני. ארתור פן סירב בשל התחייבויות קודמות וכך עשו גם הבמאים הצרפתיים פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר מסיבותיהם שלהם, אך לא לפני שתרמו את קולם לתסריט. הפרויקט נפל בסוף לידיו של השחקן והמפיק וורן בייטי שלאחר מסע שכנועים החזיר את חברו פן לפרויקט וכמובן שמר את התפקיד הראשי לעצמו.

[*]

כשאולפני וורנר שיחררו את הסרט לראשונה בשנת 1967 הם לא עשו זאת בהתלהבות גדולה, למעשה הם לא היו מרוצים לחלוטין מהמוצר שבידיהם. "בוני וקלייד" היה סרט שונה מכל מה שהוצג באותה התקופה וגם לא עמד בקוד ההפקה. הקוד הוא תקנון שאומץ על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה בין השנים 1930-1968 ונודע בשם "קוד הייז" על שם האיש שעמד בראשו. התקנון קבע מערכת חוקים ששמה בראש מעייניה ליצור סרטים שכלשונו, לא יפגעו או יורידו את התקנים המוסריים של הצופים. חל איסור על הצגת פושעים באופן מעורר סימפטיה, איסור על הצגת אנשי חוק ודת כנלעגים או פושעים בעצמם, איסור להציג מערכות יחסים מיניות מחוץ למסגרת הנישואים כאטרקטיביות וכו'. אין צורך לציין שסרט שגיבוריו הם פושעים אלימים נחשב לטאבו.

בהתאם לרמת הציפיות של האולפן "בוני וקלייד" לא היה הצלחה גדולה, לפחות עד שבייטי עצמו לקח לידיו את ניהול מסע הפרסום ושדרג אותו עם הסיסמה "הם צעירים, הם מאוהבים והם הורגים אנשים". הקהל התאהב, בעיקר הצעירים שבהם והמבקרים גם כן, לפחות חלקם. המקטרגים ציינו את האלימות הקיצונית, הנימה המשתנה תכופות והצגתם של הגיבורים כצמד לא מבריק במיוחד בתור החולשות הגדולות. מבקר הניו-יורק טיימס, בוזלי קרות'ר, שבהתייחסותו לסרט קרא לו "חתיכה זולה של קומדיית סלפסטיק גסה" כל כך הזדעזע שאף החליט לפתוח בקמפיין נגד האלימות הגוברת בסרטים אמריקאים. התסריט המקורי שכתבו ניומן ובנטון הציג את זוג הפושעים כלוקחים חלק במערכת יחסים מינית מורכבת ומתוחכמת. הבמאי חשב שהסיפור היה מוצלח, אך התחכום לא התאים לדמויות. פן גדל בתקופת המיתון הגדול בה פושעים מסוגם של בוני וקלייד פעלו. אלו היו אנשים פשוטים, לרוב בלי השכלה טובה שניסו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שידעו. אם הם לא יכלו להרוויח כסף, הם לקחו אותו בכוח.

לכן הוחלט לפשט את הדמויות, המרכיב המיני נותר בעיקר בחששותיו של קלייד. התוצאה הייתה אנשים שלא ממש מתכננים, אלא מאלתרים תוך כדי. פושעים שינסו לשדוד בנק שקרס ונסגר כבר או יצרפו נהג מילוט שיחנה את הרכב בזמן השוד (ואחר כך כמובן יתקשה לצאת). במילים אחרות, אנשים שלא לגמרי יודעים מה הם עושים.

נימת הסרט משתנה ללא הרף לכל אורכו ונעה בין דרמה לקומדיה לאלימות קשה. בין פחד אמיתי למוסיקת מרדפים שהייתה מפארת את הארכיון של הלוני טונס. קצת משונה ליצירת קולנוע הוליוודית, אך לא לאירופאית וליתר דיוק לגל החדש הצרפתי. אחת התומכות הנלהבות של הסרט, המבקרת פאולין קייל, שיבחה במאמרה לעיתון ה"ניו יורקר" את המקוריות וההעזה שהביא "בוני וקלייד" לסצנת הקולנוע המקומית וקראה לו "הסרט האמריקאי המרגש ביותר מאז 'המועמד ממנצ'וריה ".

מקור השפעה זר נוסף הגיע מיפן, מהבמאי האגדי אקירה קוראסווה ("שבעת הסמוראים"). פן קיבל השראה משימושו של קוראסווה בהילוך האיטי בקרבות חרב והתאים את הטכניקה לסצנת הסיום של סרטו. מותם של בוני וקלייד במארב משטרתי, כפי שקרה במציאות, היא הסצנה המפורסמת והאלימה ביותר בסרט והופכת דרמטית אף יותר כשרואים כל כדור במטח פוגע בגוף החי.

[*]

לאחר התחלה חלשה היה "בוני וקלייד" להצלחה כלל עולמית וקצר לא רק רווחים גדולים, אלא גם שבחים ופרסים. בטקס פרסי האוסקר של שנת 1968 לבדו גרף הסרט 10 מועמדויות וזכה בשני פרסים, האחד עבור צילום והשני עבור שחקנית המשנה אסטל פרסונס. תפקידה כבלאנש המבוהלת הנקלעת בעל כורחה לעולם הפשע והאלימות היה מהזכורים בסרט. בלאנש האמיתית, שזכתה לראות את עצמה בגרסה הקולנועית, פחות התלהבה מההופעה והכריזה "הסרט גרם לי להיראות כמו דבילית צורחת".

פרסונס המשיכה לקריירה ענפה בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה עם תפקידים ב"דיק טרייסי" בבימויו של וורן בייטי ו-"רוזאן" ואף ביימה מספר הצגות בעצמה. מייקל ג'יי. פולארד המשיך גם הוא בדרכו עם תפקידים רבים על המסך הגדול כולל תפקיד קטן ב"בית 1000 הגופות" של רוב זומבי שהפך עם השנים לקלאסיקת אימה מוכרת.

עבור פיי דאנווי וג'ין הקמן היה "בוני וקלייד" חוויה משנת חיים שהביאה לשני השחקנים את פריצתם הגדולה והפכה אותם לכוכבים בינלאומיים. בין סרטיה הגדולים ביותר של דאנווי ניתן למצוא את "צ'יינטאון" של רומן פולנסקי ו"רשת שידור", שעל תפקידה בו זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. הקמן פרש בשנת 2004 מתחום המשחק והתמקד בכתיבה. הוא מעולם לא פחד לקחת תפקידי משנה ואפילו גילם מספר נבלים. אחד הידועים הוא לקס לות'ור בסרטי סופרמן של שנות השבעים וזה אחרי שכבר זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על התפקיד הראשי ב"קשר הצרפתי".

[*]

לוורן בייטי היו ונותרו מספר כובעים, שחקן, במאי, מפיק ותסריטאי, הוא יכול לעשות הכל. הוא האדם היחיד שהיה מועמד פעמיים בכל הקטגוריות הנ"ל על אותו הסרט. פעם ראשונה על "השמיים יכולים לחכות" ופעם שנייה על "אדומים". השנה עלה בייטי שוב לכותרות לאחר שהכריז בשוגג על "לה לה לנד" כזוכה בטקס האוסקר במקום "אור ירח".

חוקרים והיסטוריונים מציינים את סרטו של פן כנקודת מפנה בקולנוע האמריקאי שפתחה את השער להתייחסות אמיתית וכנה יותר לאלימות ומין. השאלה המתבקשת היא האם זה דבר טוב? בסטנדרטים של היום "בוני וקלייד" לא נראה נורא כל כך, סרט אקשן ממוצע עובר אותו בקלות במניין הגופות והדם ועל מין כמובן שאין מה לדבר. "הסנדק" שיצא 5 שנים בלבד אחריו כבר משאיר אותו בכיס הקטן בכל הנוגע לאלימות. הקהל נהיה חסין עם השנים ודורש כל הזמן עוד ועוד גירויים. כבר לא קל לזעזע אותנו. מצד שני גם אי אפשר להעמיד פנים שהחיים כל כך נחמדים ומקסימים. במציאות הפושעים לא תמיד באים על עונשם והחוק לא תמיד הגיבור, כשאדם נהרג זה לא אלגנטי ולא נקי. החיים לא נמשכים כאילו כלום לא קרה.

בדפי ההיסטוריה בוני וקלייד היו שודדים ורוצחים. על המסך הגדול הם גיבורים רומנטיים שמנסים לברוח מחייהם הפשוטים בכל מחיר. בין אם היצירה הקולנועית מאדירה את שמם של פושעים מסוכנים או מנסה לספר את סיפורם הכן של שני אנשים בתקופה מורכבת - זה לא משנה. הם עושים מה שהם רוצים, גונבים , משתוללים ובעיקר לא דופקים חשבון לאף אחד חוץ מהאחד לשנייה. כמו בחיים עצמם.