הדור החדש: ראיון עם נטע שניצר, במאית מה בא אחרי הלילה

נטע שניצר, בת 32, היא בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מלבד היותה במאית, היא גם כותבת סיפורים קצרים ונמצאת עכשיו בתהליך הוצאה לאור של ספרה הראשון. סרטה "מה בא אחרי הלילה" הנו סרט הגמר שלה אותו היא כתבה וביימה. זה סרט פנטזיה מקורי ונועז שמספר על אישה שמיואשת מחייה המשעממים וחולמת על כוחות על טבעיים שיוציאו אותה מהם.

השבוע יצאה נטע לפסטיבל סאו פאולו בברזיל בו ישתתף הסרט, שהוקרן בעבר גם בפסטיבל הסרטים הישראליים בפריז ובפסטיבל ה"באק-אפ" בגרמניה. זו הפעם הראשונה בה נטע נוסעת לייצג סרט שלה בחו"ל. רגע לפני היציאה לפסטיבל, תפסתי את היוצרת לראיון.

מתי התחלת להתעניין בקולנוע?

"בתיכון הייתי במגמת קולנוע. בהתחלה לא התקבלתי ותכננתי לעבור בית ספר רק בגלל זה. בסוף התקבלתי על בסיס מישהי שלא רצתה. היה לנו כמו סינמטק ואחד הסרטים שראינו היה 'חייה הכפולים של ורוניק' של קישלובסקי. זה סרט שממש נגע בי, הזיז לי משהו בנשמה".

מאיפה את מקבלת רעיונות לכתיבה שלך?

"מלשבת במרפסת, להסתכל על בניינים ולדמיין דברים. אנשים בכל מיני מקומות או דמויות בחלונות. אבל לא ריאליסטי. סיטואציות מהיומיום שפתאום יש להן טוויסט ואני מדמיינת משהו מוזר שקורה איתן".

[*]

"מה בא אחרי הלילה" מספר על מציאות אלטרנטיבית של תל אביב. זו דרמה פנטסטית אפלה על בחורה (קרן ברגר) שעוסקת בתפירה ולא מרוצה מהחיים שלה. כל היום שלה סובב סביב התפירה והיא כלואה בסיטואציה הזו. יום אחד היא פוגשת איש עורב שמסמל משהו אחר ממה שיש לה: את התעופה, דבר שהיא לא מצליחה להשיג. נושא התעופה הוא מוטיב חוזר בסרטייך ועסקת בו גם בסרטך "הילד שרצה לעוף". מה המשיכה שלך לנושא?

"האמת שגיליתי את זה בעצמי לא מזמן. פתאום קלטתי שהשתמשתי כל הזמן במוטיב של הכנפיים. אני מרגישה שזה מדבר אליי בתהליך של היצירה. יש איזשהו מאבק תמידי ליצור בזמן חיים רגילים של עבודה, שכר דירה וענייני השגרה. להצליח להתגבר על המון מכשולים, לעוף עם הרעיונות והתודעה למרות הביקורות בכל שלב בדרך. נראה לי שזה מין רצון של להשתחרר מכל הכבלים ולהצליח לממש את עצמי ביצירה".

כמה זמן ארך תהליך העבודה על הסרט?

"בערך ארבע שנים של עבודה. הגשתי שני תסריטים שונים, הייתי צריכה להמשיך לעבוד עליהם ואז החלטתי לעבד סיפור קצר שכתבתי לתסריט שאושר מאוד בקלות. הרגיש שזה הכיוון הנכון".

ספרי לי קצת על תהליך ההפקה והבימוי

"ההפקה הייתה בשתי פעימות של צילום בהפרש של שנה ביניהן. אני קצת כועסת על עצמי שלקח לי המון זמן, למרות שאני גם מסתכלת על חברים מסביבי ומבינה שזה פשוט לוקח זמן, בעיקר כשאין תקציב. אחרי שמסיימים את כל הקורסים כל החברים מהתואר מתחילים להתפזר לעולם האמיתי ועד שאתה מוכן לצאת ולצלם את הסרט שלך כולם עובדים וכבר לא נשאר אף אחד פנוי באזור, אז יש אתגר לגייס סטודנטים שיעזרו לך בהתנדבות. אתה צריך לאסוף את כל הכוחות שלך ולהרים הפקה מאפס בתקציב זעום".

[*]

פנטזיה זה ז'אנר שלא משתמשים בו הרבה בקולנוע הישראלי. מאיפה האומץ? היה לך חשש איך הסרט יתקבל בעיני הצופים?

"כן, היה לי חשש אבל זה מה שיש לי בראש. לא יכולתי לעשות דרמה משפחתית. זה יותר יקר אבל אני מרגישה שבגלל שזה ז'אנר שהוא לא כל כך פורח בארץ אז דווקא יש מקום לעשות אותו ולטעות בו. להיות מקורי ולהעז. יש רוויה מהריאליזם, יש לנו את זה מספיק בחיי היומיום אז דווקא כשמגיעים עם פנטזיה זה מתקבל אחרת. זה לא מדבר על הסכסוך ועל דברים שנורא בוערים פה וזה אסקפיסטי אבל יש בזה הרבה רבדים פסיכולוגיים של הנפש. זה כנראה המקום שאני יותר מתחברת אליו בכתיבה .מבחינת יוצרי קולנוע, הייתי מאוד שמחה להתקרב לתחושות שדיוויד לינץ' מעביר. חוויה מטורפת בה אתה עובר משהו ולא יודע מה אתה עובר".

• גילוי נאות: נטע שניצר עבדה בעבר באתר "סרט"