בתפקיד עצמם: ביקורת סרט

חברי אנסמבל "ציפורלה" – חברים לכיתה מבית הספר למשחק, שהחליטו שהם רוצים להמשיך לעבוד יחד גם כשהכיתה נגמרת – פותחים את הדלת ומכניסים מצלמה לתוך חיי האנסמבל הייחודי שהם. כבר מעל עשור שהם רצים יחד, במובנים המילוליים והמטאפוריים של המושג, והדינמיקה המורכבת שנוצרה בתוך האנסמבל הזה, נפרשת לאורך שעתיים בסרט הדוקומנטרי החדש "בתפקיד עצמם" של הבמאית מיכל כהן.

הסרט מחולק לשלוש מערכות, או שלוש תמונות, ויש מן הצדק בחלוקה הזאת. בשליש הראשון אנחנו נזרקים בבת אחת לתוך רגעים אינטימיים, בהם עשרה אנשים יושבים סביב שולחן לקבל החלטה; אגו מתנגש באגו, רצונות מתרסקים על רצונות. כבר מהרגע הראשון ברור שמאחורי האנסמבל המושחז והמוצלח הזה עומדת עבודה רגשית סיזיפית ומחויבות אין קץ, מצד כל המשתתפים.

[*]

החלק הראשון מרגיש מעט כמו איך שנראים החיים כחבר וחברה ב"ציפורלה": חסר ליניאריות, מעט מייגע ומלא בחיוכים אינטימיים. משהו בחברי האנמסבל מתמסר לכל רגע בטוטאליות לא מובנת מאליה, אבל זה מייצר הרבה רגעים שלא מצליחים בשליש הראשון להתחבר לכדי משהו אחד ברור.

הרגישות הרבה שכולם מניחים על השולחן מייצרת שיחות מאד מהודקות לתחושה, מהודקות מדי אולי. העיבוד שהמילים עוברות בתוך כל אחד מהם עד שהן יוצאות אל העולם ואז גם אל הצופה, על אף שהן עטופות ומונחות בזהירות על שולחן הדיונים, גורם להן בסופו של דבר לאבד את הרגש, והשיחות לא מצליחות לעבור דרך המסך ולחבר את מי שצופה. השיח מרגיש פנימי, כל כך פנימי עד שהוא אטום לכל מי שחיצון. מדי פעם, מתגנבת גם התחושה שאולי יש משהו אפילו מעושה בדברים, לא טבעי, מבוים. סרטים על קשרים אינטימיים כל כך הם סרטים שיכולים להיות מסוכנים. בדיוק כמו שקרה בשליש הראשון של הסרט, לקבוצות אינטימיות יש דינמיקה שקשה מאד לפרוץ לתוכה סתם כך פתאום. לפעמים כדי להנגיש את האנשים, צריך לבנות איזושהי מסגרת סיפורית. סרטי "סלייס אוף לייף", בלי מבנה ברור, עלולים להפוך לדקות ארוכות של צפייה בשיחות לא ברורות בשפה זרה, גם אם החבורה על המסך מדברת בשפת אמנו.

אבל אז הקצב קצת משתנה. אולי זאת הכניסה של ממד הזמן שעוזרת להרים את השליש השני, ואולי כפי שנאמר במילים אחרות בסרט, משנה מקום משנה מזל. עם ההתקרבות לקראת ה"חו"ל" הגדול שעומד בעתיד האנסמבל, משהו מתעורר. ואז ברור כבר שהסרט לא רק מציץ פנימה לתוך התהליכים הפנימיים של חברי "ציפורלה", הוא גם מלווה אותם ומתעד את המסע שלהם למצוא הגדרה מחודשת לדבר הגדול הזה שהם יצרו. שם, בנקודה הזאת, מצליחים הדברים להתחבר מחדש.

עם הרוח המחודשת מגיעה גם קרבה רגשית לסרט, למשתתפים בו. ככל שמתבהרת הסיטואציה, התהליכים שעוברים החברים כקבוצה וכיחידים מתחילים להתבהר גם הם, וסוף סוף יש תחושה שאפשר ויש מקום להתמקם כצופה "אקטיבית"; צופה שאכפת לה לאן הדברים הולכים, שמצליחה להרגיש את כאב הרגליים הברור על הפנים אחרי הופעות מרובות, שמפחדת עם הקולקטיב-לא-קולקטיבי הזה כשהוא מפחד, שמבינה פתאום את השפה.

אז למרות שצליחת השליש הראשון של הסרט עשויה להיות מעט מפרכת, בסופו יש גרעין ממשי של קסם, שמתרחש בין חבורת שחקנים, שהיא קבוצת חברים, שהם אנסמבל. בסופו של דבר, כדאי לצפות ולו רק כדי להתקרב להבין את הציטוט "לאן שאני הולך, אני בא עשרה".

לזמני הקרנת הסרט בסינמטק ת"א: לחצו כאן