תקרית בהילטון נילוס: ביקורת סרט

"תקרית בהילטון נילוס", סרטו האחרון של טארק סאלח, במאי קולנוע שוודי ממוצא מצרי, הוא מותחן מהוקצע ואפל – אפל מאוד, וגם רווי אנושיות ורגש – שעלילתו מתרחשת בקהיר של תחילת שנת 2011, עם פרוץ מהומות האביב הערבי, סביב לאזור של ככר תחריר. הסרט זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס.

סאלח מבקש לקשור בין המהומות, שהסרט מציג ברקע, לבין מה שהוא טוען שהזין והניע אותן: שחיתות איומה עד פלצות, שהיא שחיתות פנימית ותודעתית, המתגלגלת בדפוסים פוליטיים, כלכליים, ממסדיים ומיניים, ושיש לה אינספור ביטויים וזרועות. הסרט הזה היה בשבילי כמו אקספוזיציה לקהיר מזווית מאוד מסוימת – ענקית, מטרופולינית, ענייה, אפלה, צינית, מתוחכמת מאוד, אינסופית. זאת עיר שאבד לה הטעם של כבוד והגינות אנושיים, ושכמו מקומות רבים אחרים בעולם, מתקיימת בצלו של ייאוש גדול, העשוי חוסר קשר וחוסר אמון בין בני אדם, ובין גברים לבין נשים. ובלי לסתור זאת, היא מזדהרת מרוב צבעים, תחושות ונימים. למרות שהסרט צולם בקזבלנקה, לפחות חציו הראשון הוא כל כך מרשים ומדויק, עד שאני כמעט יכול להיות משוכנע שיש בו הרבה מהאמת – על כל פנים, במצרים עצמה לא היו מאפשרים לצלם סרט כזה.

[*]

פארס פארס, שגדל בלבנון וחי היום אף הוא בשוודיה, משחק בסרט את דמותו של נוראדין, בלש משטרה כבן 40 בערך, שכיעורו הפיזי גדול וציורי, לפחות באותה מידה שהוא גם רך וכריזמטי, והוא נראה לי כמו מיזוג בלתי אפשרי של כמה מכוכבי הקולנוע הצרפתי בעבר. שעתו הראשונה של הסרט טווה באופן מותח ומזהיר שלל חוטים עלילתיים ונפשיים, המתלפפים כולם סביב דמותו האבלה של נוראדין.

הפרשה המרכזית בסרט הוא הירצחה של זמרת צעירה ויפהפייה במלון הילטון שעל גדות הנילוס (אולי עם רמיזה לספרה של אגתה כריסטי, ולבטח לפרשה מקבילה שאירעה במציאות בשנת 2008 בדובאי). עובדת ניקיון שחורת עור מסודאן, סלווה, שמגלמת מרי מאלק ("השקר הטוב"), הופכת בעל כורחה ממי שנמצאת במעמד של אדם מסוג ב' - במדינה שכמעט כל אזרח מלידה בה נחשב מאליו לאזרח מסוג ב' – לעדת ראייה, שיודעת מי הם המעורבים ברצח. אחד מהם הוא, באופן אירוני, חבר פרלמנט וקבלן בנייה ענק ש"בונה קהיר חדשה", שאפיק, ידידו האישי של הנשיא מובארק. דמותה של סלווה לא פותחה די הצורך לטעמי; הדבר הזה היה אמור לקרות במחצית השנייה של הסרט, שדועכת לעתים לתוך עמימות תסריטאית, למרות המעשה הווירטואוזי של נטילת נושאים כה רבים ושזירתם יחד. אבל היצירה הזו היא יותר מראויה לצפייה, בזכות העומק והשכלול שבהם היא מתארת את המציאות האלימה והדכאנית שהיא מתמקדת בה, ובזכות הפיתוח העשיר כל כך של נוף חייו ומעלליו של נוראדין, סוג של דון קישוט עייף וממורט, ציניקן מאוכזב המכור לסיגריות, לכדורים, אולי גם לחשיש ולשתייה, אבל שיש עוד בלבו תום ואהבה. אלה מזינים את מסעו לגילוי האמת שמתחת למעטה השוחד וההסתרה השיטתיים כל כך, שעבודת המשטרה בקהיר נגועה בהם.

כל כולו של מסעו הבלשי של נוראדין, המוביל אותו לבסוף לניסיון לאיחוד מוסרי ואנושי עם סלווה, הוא רצונו וכיסופיו המפעימים להגן על יסוד של עדינות נשית בעולם דורס ורומס. נוראדין מוצא את עצמו בתוך מציאות של יחסי נטישה הדדיים בין גברים לבין נשים, ובין יסוד העוצמה שבתוך נפשו שלו לבין יסוד העדינות שבה. אלה לדעתי התמות שעומדות במרכז הסרט השאפתני הזה – שמבקש לשיר במידה רבה של הצלחה גם את סיפורם הטראגי של הבדידות ושל כיסופי האהבה של האדם.

מסעו של נוראדין יסתיים בטרגדיה: הוא לא מוצא בו כוחות להיות מגנן של האמת והעדינות; והוא מגלה שכל מסעו אחר אמת וצדק נסתרים ומכוסים, מובילים אותו אל מקום לא צפוי ומבעית, שגם כאן בישראל כדאי לנו ללמוד משהו על אודותיו. היצירה האוניברסלית הזו היא מבט הנחוץ, לדעתי, לכולנו.

ללוח ההקרנות של פסטיבל "סולידריות": לחצו כאן