הדור החדש: ראיון עם אלזה עלמו, המשחקת בליידי טיטי

כשאלזה עלמו חיפשה דירה ברמת גן, היא הייתה בטוחה שמצאה את המקום המושלם. "בטלפון די התלהבו ממני כי אמרו לי שאלזה זה שם אירופאי. כשהגעתי למקום הם היו בהלם כשראו אותי והבינו שאני אתיופית, כי גם לא היה לי מבטא". עלמו מספרת כי ממש למחרת הודיעו לה שלא תוכל לשכור את הדירה, בגלל זוג אחר שהגיע וקיבל קדימות לפניה.

"יש כאלה שהיו מחשיבים את זה כגזענות אבל אני ממש לא חושבת ככה", היא פותחת, ומספרת על הנטייה הטבעית של התקשורת לייחס לחברה הישראלית "הלבנה" גזענות כלפיה, כבת העדה האתיופית. "אני חושבת שכל מי ששונה חווה דחייה בחיים שלו, ואם לא קיבלו אותי למקום מסוים, כנראה שכך היה צריך לקרות. בהתחלה הייתי בשוק שלא קיבלתי את הדירה, אבל אז פתאום התקבלתי לעבודה במקום אחר ומצאתי דירה הרבה יותר טובה. איזה מזל היה לי!".

האופטימיות והרגישות הזו של אלזה, היא גם אחד מהדברים שבולטים אצלה בסרט החדש בו היא מככבת "ליידי טיטי". הסרט נותן הצצה לחיים בקהילה האתיופית, וגם מסביר היכן טמונות הבעיות בשילוב בני הקהילה בישראל של 2019. את הסרט מביימת אסתי עלמו-וקסלר, אחותה של אלזה, שבצירוף מקרים מטורף ליהקה אותה לתפקיד 10 ימים לפני תחילת הצילומים. עלמו, זמרת בעברה, זומנה למבחן בד לאחר שמישהו ממלהקי הסרט הבחין בקליפ שלה: "הם נתקעו ללא שחקנית, ואחת הבנות בצוות ראתה סרטון שלי שרה. אחותי בכלל לא חשבה על האופציה הזו. אחר הזמינו אותי לאודישן ולאחר מכן קיבלתי את התפקיד".

[*]

(אסתי עלמו וצביקה היזקיאס מתוך "ליידי טיטי". צילום: נחשון ארי קפלן)

הסרט מתאר את סיפורו של וורקו, מוזיקאי כושל ממוצא אתיופי, בן 27 שחי בתל אביב ומסתבך עם השוק האפור. הוא בורח אל שכונת נרקיסים בבית שמש בה גדל, ומוצא עבודה במתנ"ס הקהילתי בתור בחורה פרובוקטיבית וחצופה העונה לשם טיטי, כשהמשימה שלו היא לגייס נשים אתיופיות לסדנת העצמה נשית: "להיות אישה". הוא נוחל הצלחה גדולה במסגרת עבודתו במתנ"ס, הופך למנהיגת הנשים ולתקוותן. מרגע הפיכתו לאשה, הוא מזדהה לחלוטין עם הצד הנשי שלו. ואין לו רצון להיפרד מטיטי. עלמו משחקת את מלסצ', מושא אהבתו של וורקו, עובדת קבלן במתנ"ס. כל רצונה הוא להצליח בחיים ולהיות עובדת מן המניין. אופייה של מלסצ' נע בין אישה אסרטיבית שמאמינה שיום אחד חייה יראו אחרת לבין אישה כנועה מפני שכל פעם שעולה תקן במתנ"ס היא מאבדת אותו עבור עובדת אחרת ותיקה ומקושרת ממנה. בעלילה יש הרבה סצנות קומיות, אבל בין השורות ניתן לקרוא את הביקורת העצומה שיש ליוצרים על הקהילה והאזרחים הישראלים. למשל הגחכת הסדנה "המעצימה" עבור נשים אתיופיות, שלא מעניקה עבור המשתתפות בה שום דבר מועיל – מה שהיה הוא שיהיה, והסטטוס קוו נשמר. העובדת ה"לבנה", מנהלת המתנ"ס בגילומה של לירית בלבן, ממשיכה לקבל כסף בעבור העבודה הקבועה כששאר העובדות בנות העדה האתיופיות הן עובדות קבלן ועלולות להיות מפוטרות בכל רגע. הנשים בסדנה אינן מוצגות כחזקות, ועד שכבר יש להן הזדמנות להשמיע את קולן, המנהלת נוזפת בהן. "עבדתי בזמנו בעמותה כלשהי והרגשתי דיכוי. כל הסדנאות שיצרו עבור בני העדה הם כישלון, ולרוב לא מחדשות דבר. הן אפילו די אינפנטיליות, כי אם כבר הלכת לבית ספר אז רכשת את הידע שנלמד בהן", מעידה אלזה.

[*]

מה המטרה של הסדנאות הללו? מדוע מייעדים אותן רק עבור נשים?

"הם מקבלים תקציב ממשלתי וצריכים להביא קבלות שהם עשו איתו משהו, וזה פשוט בזבוז כסף. מדובר בסדנאות רדודות. מכוונים את זה בעיקר לנשים כי כנראה שהן מרגישות שהן זקוקות ליותר חיזוק. יוצא ככה שהסדנאות האלו מעבירות מסר סמוי למשתתף שהרמה האישית שלו נמוכה והוא צריך עזרה מיוחדת כדי לצלוח את המציאות בחוץ".

כי משדרים לנשים שהן יותר חלשות מגברים?

"יותר קל לבוא אל אישה כי היא סלחנית. אם מישהו עובד עלינו, אנחנו נבליג על זה. יש לנו נטייה טבעית לוותר ולסלוח, אז אפשר יותר לסבן ולעבוד עלינו. ולא רק אצל נשים זה המקרה. הביקורת שלי היא על הליווי הצמוד של עמותות לבני הקהילה בכל שלב בחיים. כאלו בני העדה לא יכולים להצליח בעצמם - והם צריכים שיתווכו להם את המציאות".

אם תשאלו את אלזה, היא תגדיר עצמה כיהודייה וישראלית. ויש לה הרבה מה לומר על איך שהתקשורת מציגה את הקהילה שלה. "למדתי תקשורת, ופתאום שם גיליתי שאנחנו מיעוט. היה לי קשה מאוד עם זה, כי תמיד הייתה לי זהות יהודית וגם כשאני בסביבה לא אתיופית אני ממש לא מרגישה מיעוט. זו הבעיה של התקשורת, שהיא חייבת להגדיר אותך ולא מתמודדת עם העומק והמורכבות שיש בבני אדם – יש תיוגים ותגיות. אני יהודייה הרי, אז מה זה משנה מה צבע העור שלי? ישר שמים אותי במשבצת של האתיופית התורנית".

אלזה עלמו היא ממש לא אחת שאפשר לשים בתוך משבצת. כשהייתה קטנה השתתפה בתכניות ילדים, ואפילו ערוץ BBC רצו לעשות עליה ועל משפחתה סרט דוקומנטרי שיציג לעולם את המשפחה האתיופית בישראל. אביה אקדמאי בעל שלושה תארים, ואמה אחות. "ההורים שלי נשלחו על ידי משפחותיהם ללימודים אקדמאיים. לכל משפחה בקהילה זה היה מאוד חשוב שלפחות בן אחד ירכוש השכלה, והשכלה גבוהה", היא מעידה. "בדור שלי כולם כבר הולכים ללימודים, ובאחוזים מאוד גבוהים".

אז מה הבעיה שלנו? האם נכשלנו כחברה?

"הבעיה היא הכסף, הכלכלה. לא מעניין אף אחד אם אנשים יאהבו אותי או לא. מה שגורם לאדם להרגיש טוב בחיים – זה אם אני מכניס משכורת טובה".

סצנת הפתיחה של "ליידי טיטי" מלווה בשיר "הכל קשור לכסף", כלומר החיים בעיר הגדולה והמעמד של הגיבור השקוע בחובות נקבעים רק על פי כמה שיש לו בכיס. "זה ממש מצחיק, אפילו כשהוא פוגש את אמא שלו היא אומרת לו שהוא חייב להתחתן רק בגלל שהיא השקיעה המון כספים באירועים של אנשים אחרים".

אי אפשר להתחמק משאלה על הבחירות, גם כאן. אלזה מבהירה שפחות חשוב לה מפלגה שתייצג את האינטרסים של בני הקהילה האתיופית. "אין מפלגה כזאת כי העולם הפנימי של כל אחד מבני הקהילה הוא שונה. למעשה, אני לא בטוחה שאדם אתיופי בכלל יכול לייצג אותי. החיבורים שלנו נעשים על פי ערכים – לא לפי צבע עור או עדתיות".

לראיון עם אסתי עלמו וקסלר, אחותה של אלזה ובמאית "ליידי טיטי" – לחצו כאן