אוהב את התיאטרליות שבקולנוע והסינמטיות שבתאטרון: ראיון עם הבמאי אמיר וולף

"אני מאוד אוהב את הפתגם היידישי הנודע, 'מענטש טראחט אין גוט לאחט', האדם מתכנן והאלוהים צוחק. אני לא תכננתי לעבוד בתאטרון ואני לא תכננתי להיות מורה. חשבתי שאהיה כל כולי בקולנוע והפתעות כאלה הן נפלאות ואני נסחף איתן", מסביר עם חיוך הבמאי אמיר וולף. וולף הוא ללא ספק ההוכחה הניצחת שאם לא נהיה מקובעים ונאמץ לחיקינו את ההזדמנויות הקטנות שנקרות בדרכנו – יקרו לנו דברים טובים ומעניינים שלא חשבנו עליהם לפני.

וולף (38) החל לאחר השירות הצבאי בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. את תפקידו הראשון בקולנוע עשה כשחקן בתפקיד ראשי בסרט "סרוגייט" (2008), בו גילם בחור בן 32 שמתקשה ביצירת קשירת רומנטיים עם נשים ונעזר בסרוגייט. על תפקידו קיבל מחמאות רבות ואף הוכתר כ'איתי טיראן הבא', אבל מאז לא נראה משחק תפקיד ראשי בטלוויזיה או בקולנוע. "די עזבתי את זה. אם יהיה משהו מעניין, אשמח לעשות", הוא מספר.

בזמן לימודיו חיפש אמיר עבודה ובמקרה התקבל למשרה של מורה לקולנוע באור יהודה. "זה לא היה חלק מהחלומות שלי או משהו שחשבתי שאעשה ואני חושב שדי התמכרתי לדבר הזה. זו עבודה שהיא לא פשוטה אבל מכיוון שאני כותב ומביים, אני בעיסוק תמידי בעצמי, בנבירה פסיכולוגית וזה טוב כשאני שלוש או ארבע פעמים בשבוע פחות מתעסק בעצמי ויותר מתעסק בתלמידים וזה מחבר אותי למה שקורה היום. זה דבר שכל עוד אני אוכל לשלב אותו עם העשייה שלי, אני ארצה לשלב אותו", הוא מספר עם ניצוץ בעיניו.

בשנת 2015 יצא סרטו העלילתי הראשון של וולף "ציפורי חול", עליו עמל שש שנים. הסרט מתאר חקירה משטרתית של רצח גבר בן 77. מצד אחד מתואר סיפורו של הנרצח שמנצל כספית ניצולות שואה ומצד שני סיפורו של החוקר המשטרתי שמנסה להוכיח את עצמו בחקירה. על הסרט עבד עם אביו, שבגיל 40 הגשים חלום ולמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב (מספר שנים לפני אמיר). "כשהתחלתי לכתוב והייתי תקוע, פניתי אליו, התחלנו לדבר ופשוט התחלנו לעבוד ביחד באופן הכי טבעי שיכול להיות", הוא מסביר.

גם לעבודת הבימוי בתאטרון נכנס במקרה, בעקבות חברו הטוב גלעד קלטר, שחקן תאטרון "גשר" ותיק, שהציע לו לביים את המחזמר "I love you לנצח, אבל.." בשנת 2010 ומאז הוא כמעט עשור מתפקד כבמאי בתאטרון "גשר". "זה לא היה מתוכנן. מבחינתי זה היה הקולנוע כל הזמן ואיכשהו התגלגלתי לתאטרון. אבל זה הפך חלק מאוד משמעותי ממי שאני ומה שאני עוסק", הוא מסביר. הפרויקט החדש בו וולף שקוע והסיבה לראיון בינינו הוא ההצגה "משפט חוזר". מדובר בפעם הראשונה בה עולה דרמה בלשית בתאטרון. ההצגה מבוססת על ספרו של עורך הדין והסופר, ליעד שהם. שהם, שחלם על עיבוד בימתי לספרו, קיבל סירובים מתאטראות רבים. תאטרון "גשר" החליט לקחת על עצמו את האתגר ויחד עם העיבוד הבימתי של עוזי וייל והבימוי הרגיש והמיוחד של וולף, קרם המחזה עור וגידים לתוצרתו הסופית והמיוחדת על הבמה. "זו נקודת זכות לתאטרון שראה את הפוטנציאל של המחזה הזה. הם לוקחים סיכונים בחומרים וגם לקחו הימור איתי. זה היה מפחיד כי כל פרויקט הוא מפחיד, אבל אני גם מרגיש שם באמת בבית וגם היו לי אנשים כל כך טובים בקרב הקאסט ובקרב היוצרים וחומר שמאוד האמנתי בו", מסביר וולף על הפחד מהעלאת סוגה כה ייחודית על הבמה.

המחזה מתאר את הבלש המשטרתי אלי נחום (דורון תבורי) שעל סף יציאתו לפנסיה מובא לידו תיק רצח של בחורה צעירה. החשודים ברצח הם שני אחים: עידו ההייטקיסט המצליח (מיקי לאון), אחיו השחקן הכושל, רועי (גלעד קלטר) ובנו של עידו, תום (הלל קפון). במהלך ההצגה אנו מתוודעים לקשר המשפחתי בין האחים, להיכרותם עם הנרצחת ולחייו האישים של אלי. הייחוד בהצגה זו הוא השימוש במדיום הקולנועי שתופס נפח נרחב בהצגה. "כשקיבלתי את המחזה מיד נדלקו לי כמה נורות. ראיתי שיש בו הרבה סצנות מאוד קצרות שדומות יותר לתסריט, שכתוב בכלים קולנועיים. ממש הרגשתי את הקאטים ואת תנועות המצלמה. ידעתי מה לעשות אם אני מביים את זה עכשיו לקולנוע, אבל להעביר את זה לבמה - פחד אלוהים! יש פה משהו מאוד מורכב, מאוד קולנועי ומאוד נואר וזה מה שעניין וריתק אותי. תוך כדי המחשבה התחלתי לדבר עם מיכאל קרמנקו (המעצב האמנותי) והגענו למחשבה שזה שילוב של מדיומים, של קולנוע ותאטרון. מבחינתי מדברים על פילם נואר, שזה משהו שאני מכיר הרבה יותר מהקולנוע. ולכן היה לי חשוב להכניס פה את האלמנטים הקולנועיים", מסביר אמיר על תהליך הבימוי של ההצגה.

ספרו של ליעד שהם שונה לחלוטין מהמחזה שעובד על ידי עוזי וייל. וולף טרם הספיק לקרוא את הספר אך מודע לשוני הרב ביניהם. "אני עדיין ברגיעה מהתהליך, אז עוד לא הספקתי לקרוא. הייתה לי החלטה שבמסגרת העולם שכבר נוצר, עליי להתמקד במחזה ולא לסטות לצדדים. שאפתח את הספר כשארגיש שאזדקק לתמונה רחבה יותר. אבל אז כל פעם שהייתי זקוק למשהו היה לי את עוזי או את ליעד והייתי לגמרי בתוך זה", הוא מסביר.

איך עורכים חזרות להצגה כה מתוזמנת שדורשת תיאום וריכוז רב מהשחקנים?

"הייתה פה שאלה טכנית גדולה איך יעבוד הדבר הזה. בשלבים הראשונים של החזרות זה היה לראות חצי מהדבר ולדמיין אותו וזה היה די מסובך. ובאיזשהו שלב צילמתי באייפון טסטים מחדר החזרות, דברים שידעתי שאני הולך לצלם בווידאו.חודש לפני עליית ההצגה צילמנו וערכנו את הדברים ואז כבר הייתה התמונה הסופית המוחלטת. הייתה פה הרבה עבודה גם מצד השחקנים וגם מבחינתי - להשלים בעצם כל הזמן את הדבר המוגמר".

אז לא היה עדיף לקחת את זה כסרט?

"לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה יכול לתפקד נהדר כסרט, אבל זה הוצע לי כהצגה ולגמרי התייחסתי לזה כהצגה וחיפשתי את הפתרון האידיאלי להעביר את הסיפור ואת הקצב המאוד יפה שיש פה. הסיבה העיקרית שפניתי לפתרון הזה הוא שהרגשתי שאני יכול באופן הזה לייצר קאטים על הבמה או את המקבילה התיאטרלית לקאט. לא להחליף תפאורה או לעמעם את האור, אלא פשוט לייצר קאטים. לנסות להשתמש בשפה שהיא ערבוב של קולנוע ותאטרון".

[*]

(אמיר וולף. צילום: רדי רובינשטיין)

גלעד קלטר הוא אחד מחבריו הקרובים של אמיר ומגלם בהצגה את אחד התפקידים הראשיים. סיטואציה כזו עשויה להיות קשה לביצוע ולגרום לקרע בחברות, אך אמיר עשה זאת ללא רתיעה. "גלעד הוא יותר מחבר. הוא משפחה שלי. הוא הביא אותי לתאטרון גשר וזו הצגה רביעית שאנחנו עושים יחד, אז זה לא זר לנו לעבוד יחד. ואני חושב שאם יש הזדמנות להגשים חלום עם חבר כל כך קרוב יש בזה דבר כל כך טבעי ויפה ואין פה בכלל קושי. היות ואנחנו חברים אנחנו יודעים לעשות זאת בדרך נעימה ובונה", הוא מסביר.

איך היה לשחקנים לעבוד על ההצגה הזאת, שהיא לא פשוטה?

"ההצגה כאילו לא פשוטה לביצוע כי יש בה מורכבות טכנית, אבל ברגע שהדברים הטכניים מסודרים, מבחינת השחקנים יש פה תפקידים כל כך כיפיים ומעניינים. ההתחלה הייתה טיפה יותר מסובכת כי העולם הזה שבראנו יחד, עוד לא היה שלם. וברגע שהעולם נהיה ברור, כל העסק התחיל לדהור ואני רואה אותם מכייפים על הבמה".

כבמאי, הקווים האדומים של אמיר הם לעבוד בסביבה נעימה, שקטה ובטוחה, נטולת צעקות. הוא מודע למצבי הלחץ לו נתונים כל העוסקים בתהליך ככל שמתקרבים לעליית ההצגה, אך מבחינתו, "כל עוד מודעים לכך, מתעשתים מהר וממשיכים הלאה. התקווה שלי זה שיהיו כמה שפחות רגעים כאלה. יש אנשים שאוהבים את המצבי קיצון האלה אבל אני אוהב סביבה שקטה, בטוחה ונעימה".

כעת אמיר הוא פנוי ועובד על תסריט לסרט חדש. "העבודות בתאטרון, ריכוז מגמת הקולנוע בעירוני א' והעברת הרצאות על קולנוע - כל זה ביחד מעכב את הכתיבה ואני כותב קצת לאט", הוא מסביר. החלום של וולף הוא "להמשיך לעשות את מה שאני עושה ויותר. יש לי רעב אדיר לעבוד ולנסות לפצח את הרגעים שהמחזה או התסריט מביאים", הוא מספר. עד שיגשים את חלומותיו הוא ימשיך להיות שרוי בדיסוננס התמידי שבין המדיום התיאטרלי והמדיום הקולנועי: "אני מרגיש שכשאני בתאטרון אני מתגעגע לקולנוע וכשאני בקולנוע אני מתגעגע לתאטרון. מעניינת אותי התאטרליות שבקולנוע והסינמטיות שבתאטרון".