פסטיבל הלילות השחורים של טאלין: סקירות סרטים

בשבוע שעבר הסתיים פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טאלין, הידוע בשמו "הלילות השחורים של טאלין". הפסטיבל התקיים השנה במתכונת שונה, מתכונת ששילבה בין הקרנות בבתי הקולנוע בבירת אסטוניה לבין קיום רבים מאירועי הפסטיבל באופן מקוון. גם השנה הוזמנתי כאורח לפסטיבל, אולם בשל הקורונה נאלצתי להישאר בארץ הקודש ולצפות בסרטים ממסך המחשב שלי. הפסטיבל, הנחשב לבולט בצפון אירופה, מציג בכל שנה מבחר מרשים ביותר ואף מפעים של תוצרת קולנועית כלל עולמית חדשה ובועטת. צפיתי בלא מעט סרטים בפסטיבל ולהלן התרשמויות מהסרטים הבולטים שראיתי.

הילד הרע (Enfant Terrible)

סרט הפתיחה של הפסטיבל בבימוי של הבמאי הגרמני אוסקר רוהלר מספר את סיפורו של מי שמכונה "הילד הרע" של הקולנוע הגרמני ריינר ורנר פסבינדר ("פחד אוכל את הנשמה"), במיוחד בעשור האחרון לחייו. הסרט, שהינו לטעמי כשלון מפואר, משרטט את דיוקנו של פסבינדר כאדם בלתי נסבל בעליל - על הסט ומחוצה לו. מרוב צעקות בסרט כמעט ולא ניתן להבחין באנושיות של הגיבור שמנסה נואשות לפרוץ החוצה.

הסרט מבוים כהצגת תיאטרון כשהסטים מצוירים (תמונה של ים מסמלת מפרץ באיטליה וכו'). השחקן הגרמני אוליבר מסוקי לא רע בתפקיד פסבינדר, שהולך ונהיה יותר ויותר מדופרס ובהמי ככל שהסרט מתקדם, אולם בסופו של דבר מדובר לטעמי בתעלול מתחכם שלא ממש מצליח לפצח את האניגמה של הבמאי המוכשר שנפטר בשנות השלושים לחייו.

ארמוגן

"ארמוגן", שזכה בפרס הצילום בפסטיבל ובפרס הסרט ההומני ביותר, מספר את סיפורו של ארמוגן, אדם שעוזר לאנשים לעבור את המסע מן העולם הזה לעולם הבא. ארמוגן משותק ברגליו והוא נישא על ידי עוזרו בהררי ספרד, מגיע לגוססים ובעזרת מדיטציה, חמלה וקצת מגע אנושי מסייע להם ברגעיהם האחרונים. זהו סרט שמצולם בצורה מפעימה בשחור-לבן קודר ומלא ברגעים לא קלים. הבמאי יו סול מציג סרט אמנותי שאין בו כמעט דיאלוגים ובמקומו יש מראות של שדות מוריקים וכבשים שרועות באחו ובמרכז האימג'ים המדהימים הללו נמצא ארמוגן - אדם קטן קומה בעל גוף מעוות, אך ענק בנשמתו וברגישותו לזולת. סרט שהוא לא פחות מיצירת מופת.

לילה של חסד (Gracious Night)

זהו סרטו האחרון של הבמאי הפיני מיקה קאוריסמקי (אחיו של אקי קאוריסמקי, גדול במאי פינלנד), שסרטו "מאסטר שף צ'אנג "הוקרן בישראל בהצלחה ואף כיכב אצלי במסגרת "מועדון הסרט הקולינרי" שאני מקיים בסינמטק תל אביב. הסרט במקור בכלל תוכנן להצטלם בדובאי אבל בגלל הסגר שהונהג גם בפינלנד הוא צולם בסופו של דבר בפאב ששייך לבמאי בהלסינקי. שלושה גברים נפגשים בפאב שבעליו עומד לסגור, רגע לפני שייכנס העוצר הלילי. לכל אחד מהם סיפור מרתק משלו: בעל הפאב מיואש מהחיים ושוקל לשרוף בסוף הערב את הפאב שרק מפסיד כסף, רופא מנתח לא רוצה לחזור לביתו ומרגיש שיחסיו עם אשתו תקועים ועובד סוציאלי נמלט מהחוק לאחר שהרג את הגבר שהתעלל באישה שהכיר במהלך עבודתו. השלושה בודדים בחלל הגדול והריק של הפאב ומנהלים שיחות על החיים ועל הקיום האנושי, עד שאשתו של המנתח מצטרפת במפתיע. סרט ציני ,מר-מתוק במיטב המסורת של האחים קאוריסמקי. הרבה הומניות בצפון הקפוא של אירופה. סרט מחמם לב שהוא בעיניי מהסרטים הבולטים שהוקרנו בפסטיבל ומתבקש שיגיע להקרנות גם כאן.

במראה (In The Mirror)

בשביל סרטים כמו "במראה" מתקיימים פסטיבלי קולנוע. הסרט הלטבי הנהדר הזה של הבמאית והתסריטאית לילה פקלנינה מצולם כולו בשיטת הסלפי (הגיבורים מחזיקים טלפון ומצלמים את עצמם ותוך כדי גם מתקיימות התרחשויות מרתקות בשולי התמונה). בעלילה הדי פלואידית בעל מכון קרוספיט ואשתו מנסים להיפטר ממתעמל במכון שמאיים לשבור את שיא העולם שלהם באחד מהתרגילים המסובכים שהם המציאו.

ביחד עם אירועים הזויים א-לה קוסטוריצה שכוללים נשיאת רכב בידיים בסופת שלגים ואימוני כושר בלב היער, הסרט מציג גרסה עדכנית בשחור-לבן לסיפורה של כיפה אדומה הלטבית. סרט פשוט נפלא שמצליח להגיד דברים רבים ומעניינים על החיים במאה ה-21 בעידן הטלפונים הסלולריים שהפכו לבבואה של חיינו.

ארנה במלחמה (Erna at War )

ארנה במלחמה מציג לראווה שניים מגדולי הכוכבים של דנמרק בתפקידים הראשיים. אולריך תומסון הנהדר ("החגיגה", "איה" הישראלי) וטרין דירהולם הנפלאה ("בעולם טוב יותר", "להיות אסטריד"). בסרט ארנה היא אימו של בחור צעיר שמגויס להילחם במלחמת העולם הראשונה. ארנה מנסה לארגן לבנה התחמקות מהצבא ומוצאת את עצמה לצדו נלחמת בחזית .אולריך תומסון, שזכה על תפקידו בסרט בפרס המשחק בפסטיבל, הוא הסמל הקשוח שחושק בארנה ומסכים להיות שותף להסתרת זהותה בתמורה לאהבתה. תומסון נהדר כהרגלו ואני מאד מקווה שהצופה הישראלי יזכה לראות את הסרט גם אצלנו.

[*]

אולבוסין

אולבוסין היא אישה שחוזרת מהעיר הגדולה לכפר הקטן שממנו באה. אחותה בת ה-16 אמורה להתחתן עם האיש העשיר בכפר ואולבוסין נחושה לעשות הכל כדי לסכל את חתונת הדמים הזו .הבמאי הקזחי המוכשר אדילקאן ירזנוב מצלם באזור מושלג ויפהפה באמצע שום מקום בקזחסטן. סרט שכל כולו מחאה כנגד ניצול נשים בקזחסטן.

עלילה מותחת שכולל כמה טוויסטים הזויים כגון יחידת ימ"מ שמנסה לשחרר את האחות הצעירה מידי חתנה המיועד וגם סצנת סיום עקובה מדם שבה תוכיח אולבוסין כי היא יכולה לעשות מה שהגברים עושים, והרבה יותר. הסרט זכה בפסטיבל בפרס ארגון יוצרי הסרטים האסייתיים והוא ממש חגיגה קולנועית עם צבעים שמשקפים את מצב הרוח של הגיבורים.

פחד (Fear)

הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל, הוא לטעמי אכן אחד מהסרטים הטובים שהוקרנו בו. בכפר בולגרי קטן, אלמנה מפוטרת מעבודתה כמורה בבית ספר חושבת מה תעשה בשארית חייה. בזמן צייד ביער היא מגלה פליט ממאלי ולוקחת אותו לביתה כדי למסור אותו לשלטונות. מכיוון שלאף אחד אין זמן אליה ולפליט שנמצא בחזקתה, היא בלית ברירה משאירה אותו ללון בביתה ואט אט נרקמת בין הזוג המוזר הזה מערכת יחסים עדינה ומרגשת. בינתיים מגיעים עוד פליטים לכפר הקטן ומתחילה תסיסה אצל התושבים. בשחור-לבן מהמם(חוץ משוט הסיום שעובר לצבע) מתאר הבמאי הבולגרי איואלו חריסטוב את הבולגרים כחברה שונאת זרים, אטומה ושמרנית. הסרט נע בין ציניות להומניות והוא חודר לנפשו של הצופה ומטלטל אותו.

[*]

השחר (The Dawn)

סרטו של הבמאי הקרואטי דליבור מטניק הינו חוויה יוצאת דופן. על פניו מדובר בסיפור על משפחה הגרה בבית מבודד – אב, אם ושני ילדים קטנים וכולם מבכים את היעלמותו של הבן הקטן. ברקע ניסיונות השתלטות על אדמתם של הגיבורים ואז מגיע זר מסתורי שטוען הוא בעצם אבי הילדים. הסרט חמקמק ונע בין ריאליזם חודרני לבין פסיכדליה טורדנית, כולל סיום לא ייאמן עם טבח של אזרחים תמימים, ואולי בכלל הכל הוא משל למלחמות אזרחים בבלקן. זהו הסרט שהכי הרשים אותי בין עשרות סרטי הפסטיבל שצפיתי בהם.