Seret מהעבר: 20 שנה לממנטו

אני זוכר את הלילה ההוא לפני עשרים שנה, בקולנוע מנדרין המוזנח בקצה גוש דן, ליד חוף הצוק, כמעט לבדי באולם המתפורר. את התימהון והעזות שחשתי כשפסעתי החוצה וירדתי אל החוף הריק מאדם והים הסוער והלילי, והמילים המרות שחותמות את הסרט מהדהדות במוחי כמו נבואה. "ממנטו" היה סרטם האמריקאי הראשון של הבמאי והתסריטאי הצעיר כריסטופר נולאן ושל אחיו התסריטאי, ג'ונתן ("ווסטוורלד"), שהיה בסך הכל בן מעט יותר מעשרים בזמן תחילת הפקת הסרט. הרעיון והמתווה הראשוני היו של ג'ונתן (שני האחים היו מועמדים לאוסקר יחדיו בקטגוריית 'התסריט הטוב ביותר'), וכמו שיהיה גם לאחר מכן, הוא נשלח לכריסטופר, שעיבד אותו בהתלהבות, שלח אותו בחזרה לג'ונתן לעיבוד נוסף, וחוזר חלילה, עד לקבלת התוצאה השלמה והמשוכללת האופיינית להם. אמה תומס, היום רעייתו של כריסטופר ומפיקה שותפה של סרטיו, היא זו שהובילה את התסריט בדרכו אל התקצוב וההפקה.

סרטו של כריסטופר נולאן אכן היה נבואה, קולנועית, חברתית ורוחנית. הוא ניתר פתאום משום מקום, במיומנות שיא, אל תוך נושא אזוטרי שהבזיק בקולנוע האמריקאי של אותן שנים והיום הופך לנושא מודע ומפורש שמעסיק יותר ויותר מאיתנו. ממנטו, כמו "מטריקס", סרט הרבה פחות מורכב ומעמיק לדעתי, הוא שייך בעצם לשנות התשעים. הוא עלה לאקרנים בארה"ב בדיוק היום לפני 20 שנה בשנת 2001, אך הופק בשנת 99', מייד אחרי "מטריקס", בהשפעתו ובהשתתפות שניים משחקניו, קייט אן מוס וג'ו פנטליאנו, והוצג לקהל לראשונה בפסטיבל ונציה של שנת 2000, שם הדהים את מרבית המבקרים והמפיקים.

אך רוב המפיקים הגדולים לא חשבו שהסרט יהיה מובן ולא ימשוך את הקהל הרחב - נאמר כי הנולאנים מייצרים קולנוע שהוא ורסיה אינטלקטואלית ורגשית מורכבת מדי של הקולנוע הפופולרי. באין חברה הפקה גדולה שתאמץ את הסרט, נטלה סיכון גדול 'ניומרקט', חברת ההפקה הקולנועית הקטנה של "ממנטו", ובסיועו של סטיבן סודרברג נטלה על עצמה גם את הפצת הסרט, והוא היה להצלחה. התזה הראשונה של ראשי המפיקים בהוליווד, תמשיך להתבדות עשרים שנים לפחות.

[*]

סימן ההיכר המובהק של “ממנטו”: רוב העלילה בו הולכת לאחור. הסצנות שמתארות את עיקר ההתרחשות בו, מתחילות עם סיום העלילה, וכל אחת מהן נעה במשך כמה דקות, מהרגע שבו איבד שוב הפרוטגוניסט שלו את זכרונו (לני, בגילומו העז והפגיע של גאי פירס), אל הרגע שבו מתחילה הסצנה הקודמת - ועד לתחילת העלילה. נולאן איתר וזיקק דרך מבוכית, שבה אפשר להמחיש בחיוניות טוטאלית את החוויה (ואת מבנה החוויה) של מי ששוכח שוב ושוב את עברו, עד לרגע שבו התפרצה בחייו טראומה מכוננת, שפגעה בשלמות של מוחו, ובשלמות של זהותו וביכולתו לזכור את חייו. לני סובל, לפחות לכאורה, מאמנזיה מדרגתית, פגיעה מוחית שנגרמה לו בעת שפורצים שחדרו לביתו, היכו אותו ורצחו את אשתו, או כך הוא מספר; הוא לא מסוגל לזכור בצורה מפורשת שום דבר שהתרחש מאז אותו אירוע. הבעיה של לני, לדבריו של נולאן, היא לאו דווקא שהוא שוכח: אלא שהוא גדוש מדי בכל מה שהוא לא יכול שלא לשכוח. “פוסט טראומה”. זאת הייתה צורה מבריקה במיוחד, להמחיש בה סוגייה שגם סרטים אחרים מהתקופה ביקשו להעלות בפנינו, כמו ”מטריקס”, “המופע של טרומן”, “אמריקן ביוטי”, ו”מלהולנד דרייב” של דיוויד לינץ’ . ”ממנטו” מציף אל פני המודע מבוך של אשליות אנושיות טיפוסיות. בכמה מסרטיו של נולאן, גם בהמשך, האשליות האלה משתלשלות מהלם קיומי מהותי ומשגיאה בהבנת טבעו העצמי האמיתי של האדם, תעתוע והלם שמשוחזרים על ידי המבנה החברתי. כמעט כל סרטיו הבאים של נולאן יבקשו, בין היתר, לצופף אותנו בכל הכוח אל תוך מבוך כזה, ואז לחלץ אותנו ממנו ולהוריד אותנו אל קרקע המציאות: באמצעות הדחיסות והמתח שלהם, באהבה הגדולה, ובחן ובהומור שלהם.

ביצירה הזו מגולמת בעיניי נאמנותם של הנולאנים למציאות, אפילו כשהם יוצרים קולנוע פופולרי לגמרי עבור מגרפות הרווחים הענקיות של הוליווד או סרט מדע בדיוני כמו “בין כוכבים”, שכותב הסינופסיס והמפיק שלו היה לא פחות מזוכה פרס נובל לפיזיקה. הנולאנים עוסקים בקשר בין מבנה קולנועי לבין המבנה של היקום והזיכרון, או מבנה הסיפורים שבאמצעותם הגיבור מארגן את הבנתו העצמית והבנת העולם שלו; ושלושת הדברים הם אולי אחד. לני “חי בסרט”, וכשצפיתי ב”ממנטו” בפעם הראשונה, כמו גם ב”התחלה” שנים רבות לאחר מכן, חשתי שאני צופה בסרט שבתוך סרט, שנולאן מבקש לחלץ את הגיבור שלו ואותי מתוך מסך הקולנוע, לתת למסך לשמש לשיקוף כל הצללים שלי, כדי שאוכל לחזור למציאות - אבל באמת למציאות, ביוצאי ממערת האשליות של אולם ההקרנה, וממערת האשליות שלי עצמי, כמו במשל המערה של אפלטון.

היו מבקרים רציניים, ולא מעט צופים, שהתגובות שלהם לסרט לא היו נלהבות כאלה שלי. רוג’ר אברט, כתב שהצפייה השנייה בסרט סייעה לו בהבנת רבה יותר של העלילה הסבוכה, אבל לא העשירה את חווית הצפייה, ושמבחינת נולאן אנחנו כנראה אמורים להיוותר בתחושה של בלבול. אני סבור שהבלבול המבני והנראטיבי שסרטיו של נולאן ספוגים בו הוא בלבול מחשבתי ורגשי של הגיבור, ביטוי לבלבול קוגניטיבי-רגשי שאופייני לבני אדם בציוויליזציה שלנו, ושניתן להתירו אם עוקבים אחרי מהלך הסרט בזהירות רבה ומחברים את החוטים.

למרות מחאתם של אברט ומבקרים אחרים, הסרט זכה ברבות השנים להתייחסויות יוצאות דופן מצד מומחים מעולם הרפואה, הקוגניציה ומדעי המוח. מנהלת במכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש כתבה שהסרט, ששזורים בו פלאשבקים חוזרים ונשנים מסיטואציות מובחנות בחייו הקודמים שלי לני, "קרוב לתיאור מושלם של הנוירו-ביולוגיה של הזיכרון. כל חיזרור גורם לצופה לבחון רעיונות והנחות מוקדמים באור אחר. 'ממנטו' הוא סרט לכל מי שמתעניין בתפקוד הזיכרון, ומכאן, במה שמשמש ליצירת מציאותינו שלנו."

לני הוא לכאורה מפלצת, יצור מעוות, אדם שמוחו נפגע והשתבש והפך אותו למשהו שאין לו מקום באמת בחברה האנושית: כמו שאנשים רבים, אולי, מרגישים לגבי עצמם בקנה מידה קטן הרבה יותר, אבל באופן עמוק מאוד. יש שני רמזים עבים מטעם הבמאי ואמירה מפורשת אחת, של ידידו של לני, טדי, שמעניק לנו בסרט נולאן לכך שגם לני אולי לא באמת סובל מאמנזיה מדרגתית חמורה מאוד, אלא מפוסט-טראומה והדחקה. בשלב המכריע של הסרט, נשמע לני אומר לעצמו ב”וויס-אובר”, שלא רק הוא מעוות; כולם כמוני, הוא אומר, כולם בונים לעצמם אשליות ומציבים לעצמם מטרות מדומות, כדי שיהיה טעם לחייהם. הוא לא רוצה לדעת מהי האמת, הוא לא זקוק לה.

נראה שלני חי בתוך עולם תעתועים מקוטע ופנטזית נקמה, על-פיהם אהובתו המושלמת נרצחה על ידי זר שעליו לנקום בו; אלה הם תעתועים שמגנים עליו מפני ההכרה שתמיד היו לו קשיים רגשיים, היעדר של חמלה במידה מספקת, קשיים מסביב לסוגיות האהבה והקבלה של אשתו, ובור רגשי עמוק במישור של האמונה בגבריותו, שעברה "צליבה חברתית" סופית כששני גברים זרים אנסו את אשתו לנגד עיניו. האדם שהוא באמת מרגיש צורך לנקום בו ולא סולח לו הוא עצמו, ששופט את עצמו על חולשותיו כאילו קיומו העצמי מהווה מרכז לעולם. ב"יוקרה” מ-2006 יהפכו הנולאנים את כריסטיאן בייל לאשף אשליות שהוא תאום ניגודי וסותר של עצמו. לא ממש שני תאומים, אלא אדם אחד שהוא שניים, ומי שמוביל את אשתו אל מותה בשל היותו שניים כאלה.

נולאן יגיד על עצמו לימים שהוא אוהב גדול של האנושות ומאמין בה; וגם כאן תחושתי הייתה תמיד שהוא רוצה להלום בצופה ולהראות לו, שגם הוא חי, אולי, בהכחשה, לא רק כי זה תעלול פסיכולוגי מוצלח, אלא מתוך אכפתיות ואמונה עמוקה באדם וביכולתו לעבור שינוי. הוא לא שופט כשהוא רומז לצופה שאולי גם הוא עוצם עיניים, בודה ובורר לעצמו זיכרונות וזהות בהתאם ללחצים רגשיים וחברתיים, יוצר עולם שהוא אולי משחק בו תפקיד שנועד להרגיע את פחדיו, אבל במחיר העתידי של הנצחתם.

יש גם מוצא מהפחד. המוצא הזה יבוטא היטב בהמשך ב“התחלה” (2011), גילום ספקטקלי יותר של “ממנטו". ה”מטריקס” שצריך להשתחרר ממנו, אצל נולאן, הוא לא מטריקס שיצרו “חייזרים” או תאגידים (ב"בין כוכבים" נגלה שהחייזרים אינם אלא אנחנו עצמנו), אלא מטריקס אינדיבידואליסטי-נרקיסיסטי שכל אחד מאיתנו יוצר לעצמו בתוך תודעתו בשל הלחצים שמופעלים עליו, וזה קרוב כנראה יותר למה שרצו להגיד לנו חכמי המזרח בדברם על “התעוררות”, וחכמי המערב בדברם על היחלצות מהמערה של הלא-ממשי ועל ידיעת האדם את עצמו. בסרטיהם וגם בראיונותיהם, הנולאנים מצטיירים תמיד כשני חכמים כאלה. בסרטיו הבאים יציע לנו נולאן סליחה וריכוך כאלטרנטיבה לאותה צליבה חברתית של הפגנת סטנדרטים של כוח או עליונות. ומהדהדת בזכרוני המילה שחותמת את "התחלה": 'אמון'.