באותו בית שבו הם אמרו לי מה לעשות, פתאום הייתי הדמות הסמכותית

אורן גרנר הוא הבמאי הצעיר מאחורי הסרט "אפריקה", שכיכב בפסטיבל הקולנוע בחיפה לפני שנתיים, זכה לחמש מועמדויות בטקס פרסי אופיר 2020 ורק כעת יוצא לישראל בתום מגפת הקורונה. הסרט "אפריקה" עוסק בחייו של מאיר, פנסיונר שמתגורר ביישוב נירית יחד עם אשתו מיה שעוסקת בפסיכולוגיה. יום אחד, מאיר מגלה שלא הוזמן לארגן את טקס יום ההולדת של נירית, ושהטיפול בטקס הועבר לבני הנוער של היישוב. הטקס המתקרב יחד עם תקריות שונות המתרחשות ביישוב מכריחים את מאיר להתמודד עם המציאות המשתנה סביבו ועם העובדה שהוא אינו רלוונטי כפי שהיה בעבר. ראיינתי את גרנר על הסרט, העבודה לצד הוריו, ותוכניותיו האמנותיות לעתיד.

בחרת ללהק לתפקידים הראשיים ב"אפריקה" את הוריך, מאיר ומיה גרנר (שאף משחקים את עצמם). ספר קצת איך הייתה חווית הצילומים המשפחתית?

"תהליך העבודה עם ההורים היה מאוד מעניין. העובדה שהייתי צריך להתבונן בהם לא כהורים אלא כדמויות – גם בשלב הכתיבה וגם בשלב הבימוי, יחד עם ההכרח לכפות עליהם איזשהו מודל דרמטי, גרמו לי להסתכל על ההורים שלי מהצד, ולשאול כל מיני שאלות: מי הם? איזה רצונות יש להם? איזה פחדים? מהבחינה הזו זה היה תהליך מאוד מעניין.

בזמן עבודת הבימוי הייתי צריך לכבות את הצד שמסתכל בהם כעל הורים, ולפנות אליהם פשוט כאל במאי שפונה אל שחקנים. במיוחד כשיש סיטואציות שהן חשופות ורגישות אז לפעמים הייתי צריך ליצור בינינו איזשהו מרחק מקצועי, כדי שלא להתעסק יותר מדי בשאלות כמו 'אבא נעלב?' או 'איך אמא תרגיש?'. היו פעמים לדוגמה, אחרי שצילמנו סצנה עם אמא שלי, שהיא הייתה שואלת אותי 'אני באמת ככה?', אז תמיד יש את המתח בין לשמור עליהם ולא לפגוע בהם לבין לראות אותם כשחקנים בתוך הסיטואציה".

[*]

תוכל לספר על הבחירה לצלם את הסרט בבית ילדותך.

"העובדה שכל הסרט מצולם בבית שלהם, בו גדלתי, הדגישה לי עד כמה התפקידים בינינו התהפכו. באותו בית שבו הם היו פעם אומרים לי מה לעשות או מענישים אותי, אני פתאום הייתי הדמות הסמכותית שאמרה להם מה לעשות. היו כמה נקודות חיכוך לא צפויות בכל מה שקשור לצדדים הטכניים. לדוגמה, בסצנה מסוימת רציתי לצלם את אבא שלי עובד בנגרייה וביקשתי מאבא שלי להחזיק את העץ שהוא חתך באופן מסוים בשביל ליצור קומפוזיציה מעניינת. אבא שלי התנגד בתוקף כי לטענתו לא הגיוני שנגר מקצועי יחזיק עץ בצורה כזו. בסוף היינו צריכים למצוא פשרה. ככלל, בכל מה שקשור לתחומי ההתמקצעות של ההורים שלי, הם הקפידו מאוד. אבל חוץ מזה, הם מאוד התמסרו להכנת הסרט". הסרט עוסק בהורים שלך, שמשחקים את עצמם, והחיים שלהם במושב, בו הם באמת גרים, ונדמה שחלק מהסיטואציות שמוצגות בסרט לקוחות מהמציאות. איך איזנת בין המציאות והפרטים הבדיוניים?

"הסרט הוא מעין שילוב. הדמויות מבוססות על ההורים שלי, והסיטואציות מבוססות על החיים שלהן. גם המשפחה שרואים בסרט היא באמת המשפחה שלי, אחים ואחיינים שלי. אז באמת אפשר לומר שהסרט נובע מהמציאות. אבל בתוך זה היה איזשהו שכתוב דרמטי. בשביל ליצור זרם עלילתי הייתי צריך לקחת את הפרטים השונים ולהרכיב אותם מחדש. לפעמים לקחתי את הדמות של אבא שלי למקומות שברור לי שבמציאות הוא לא היה הולך אליהם, מכיוון שהדמות היא הקצנה שלו ולא תיעוד מדויק".

הסרט עוסק בתמות של ההתמודדות עם זקנה, הן במובן הפיזי והן במובן הפסיכולוגי. אתה אדם צעיר וזהו הסרט הראשון שלך, כך שעולה השאלה מה משך אותך לעסוק בנושא הזקנה?

"זה לא בדיוק סרט על זקנה. הסרט עוסק לדעתי במרד שנובע מהניסיון להחזיק את החיים וליצור משמעות בתוך מציאות מתפרקת. זו סיטואציה שרובנו חווים, בטח ובטח שבשנה האחרונה. ההשראה לסרט הגיעה ממשהו שהיה ממש מול העיניים שלי: היציאה של אבא שלי לפנסיה. אבא שלי עבר שינוי מאדם שעבד כבכיר בחברות גדולות לפנסיונר שצריך למלא את הזמן. לראות את השינוי הזה גרם לי להרגיש שיש שם חומר שאני רוצה לעבוד איתו. הסרט גם היה כלי בשבילי לחזק את התקשורת עם ההורים, כך שלא רק התמה משכה אותי אלא גם העבודה איתם".

בסרט שלך יש שימוש מאוד נרחב בצבעים לבנים וירוקים. מה משמעות הבחירה הזו?

"הייתי שמח לתת לך תשובה מנומקת אבל לא ממש הייתה כוונה לפלטה הזו דווקא. זה מעניין שאתה אומר את זה כי הסרט גמר שלי, שגם צילמתי בבית עם ההורים שלי, נקרא 'גרינלנד'. כנראה שהירוק מתקשר אצלי לעצים, לגינה, לחיים בישוב. אני מניח שזה פועל יוצא ללוקיישן שבחרנו, ולילדות שלי במקום שהוא קונטרסט לתרבות הבורגנית".

אורן גרנר נולד בפתח תקווה וגדל בישוב נירית, שם עדיין חיים הוריו המשתתפים בסרט. גרנר, שמתגורר כיום תל אביב, למד קולנוע במדרשה לאומנויות, ושם הוא מלמד כיום. סרטו הראשון "אפריקה" הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו ולאחר מכן בפסטיבל חיפה לפני שלוש שנים שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר (לצד "לידה"), סרט הביכורים והשחקן הטוב ביותר.

איך הייתה החוויה של הקרנת הסרט בפסטיבל חיפה ב-2019 והזכייה בפרסים הגדולים?

"החוויה הייתה מאוד משמחת, במיוחד כי זו הייתה הפעם הראשונה שהקרנו את הסרט בארץ. חוויית ההקרנה מול קהל הישראלי הייתה משמעותית שונה, מכיוון שיש ניואנסים בסרט שפונים ומדברים אל קהל ישראלי. משהו בחוויית הישוב שמוצגת בסרט יחד עם הפסקול של הסרט ואלמנטים אחרים דיברו רגשית עם הקהל הישראלי. בנוסף, האורחים בהקרנה בחיפה היו חברי משפחה ואנשים מהישוב, ובגלל שהסרט כל-כך אישי, החוויה הייתה מאוד חזקה לעומת ההקרנה לקהל זר קודם לכן".

האם יש לך כרגע כיוון לפרויקט קולנועי נוסף?

"כן, יש משהו שמתבשל. אבל הוא עוד בשלבים ראשוניים, אז אני לא ממש יכול לתת יותר מדי פרטים, אבל בהחלט יש משהו שמתבשל".