Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל ירושלים: הזוכים וסקירות אחרונות

פסטיבל הקולנוע בירושלים שיינעל ביום ראשון (31 ביולי) הכריז על הזוכים בתחרויות השונות. בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר זכה סרטו של יונה רוזנקיאר "הדרך לאילת" ובפרסי סרט הביכורים ובחירת הקהל זכה "קריוקי" של משה רוזנטל. בפרס התסריט זכה עידן חגואל על "אזרח מודאג" ובפרסי המשחק זכו שמואל וילוז'ני על "הדרך לאילת" ואושרת אינגדשט על "אמריקה".

פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר הוענק לסרט "לרפא געגועים" של ארטיום דוביצקי ופרס הסרט הקצר הוענק ל"להרוג את עצמנו" של מאיה ידלין. בפרס ע"ש נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר זכה הסרט הרומני "מטרונום" של אלכסנדרו בלק וציון לשבח הוענק לסרטם של האחים דארדן "טורי ולוקיטה". בתחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים זכה הסרט הצ'יליאני "1976" שעליו נרחיב כעת.

1976

"1976" הוא הסרט המותח ביותר שיצא לי לצפות בו בחיי כאדם מבוגר. אבל מותח בשני מובנים מיוחדים: האחד, במובן זה שאתה באמת יושב דרוך ולפות כל כולך על מושבך; והשני, שהמתח אינו סתם מתח סוגסטיבי, אלא מתח שיש לו מטרה פוליטית והומניסטית לשמה; וזה עובד. סרט הביכורים של השחקנית הצ'יליאנית הצעירה מנואלה מרטלי, שעלילתו מתרחשת בשנת 1976, שלוש שנים לאחר הפיכתו של פינושה בצ'ילה, הוא סרט מיומן מבחינה קולנועית עד להדהים, ועוד יותר מדהים הוא, שעם כל עדינותו, צבעוניותו הבלתי רגילה, האלגנטיות העילאית, הנינוחות והקלאסיות בביצוע, הוא מתאר אימה שלא תתואר.

הסרט מתרחש כל כולו מנקודת מבטה של גיבורתו בת השישים, בורגנית אמידה, שמשתייכת לחוגים המקובלים על שלטון ההפיכה בסנטיאגו, וכל כולה נינוחות שאננה ואלגנטית. אבל בפנימיותה היא דבר אחר לגמרי; היא סולדת מההדחקה וההכחשה הנוחות מדי של בעלה ושאר בני משפחתה, כולל הנשים מעריצות הכוח, שדוגלות בפולחן המנהיג, והיא בוחרת לסייע לאיש מחתרת צעיר ונאצל שנפצע במהלך מנוסתו מסוכני השלטון הפשיסטי, שלטון שנודע בסדיזם הפרוע שלו.

הגברת המטופחת והשאננה הופכת בהדרגה לאדם מבועת ונרדף, בין אם באמת ובין אם רק מתוך פחד ממשמעותן של פעולותיה; אבל הרודף, למרות שהוא נמצא בכל מקום, הוא בלתי נראה - כפי שהיה באמת באותן שנים בצ'ילה ובארגנטינה. הרושם הוא מבעית מספיק, ועם זה גם פיוטי, רגיש ואנושי מספיק, בכדי לגרום לכל מי ששוקל להצביע למפלגות שדוגלות במנהיגות "חזקה" ופולחן הלאומיות, לחכוך בדעתם האם חיים של פחד ורדיפה, או לחילופין של הכחשה ושיתוף פעולה של מלחכי פנכה, הוא הוא מה שהם חפצים בו. (כתב: רפאל תמנה)

רומי: אישה חופשייה

הבמאית לוסי קארייס חושפת אותנו לרומי שניידר, שהייתה אחת מהדמויות הנשיות והכוכבות הבולטות ביותר בקולנוע האירופאי בשנות ה-50 -70, עוררה לא מעט אירועים סנסציוניים והייתה פורצת דרך פמיניסטית. הסרט חושף את רצונה לעצמאות ומלחמתה על המקום שלה כאישה וכשחקנית. הבחירות הקולנועיות והקטעים מעברה משולבים בעריכה נהדרת המלווה בוויס-אובר סוחף שלוקח אותנו לסיפור האגדה של הכוכבת האוסטרית, בת למשפחה נאצית, שהשאירה חותם לא מבוטל. לא לפספס. (רוני שוורץ עמילוב)

לינץ'\עוץ

הבמאי הדוקומנטרי אלכסנדר פיליפ צולל למוחו של דייוויד לינץ', מגדולי הבמאים הסוריאליסטים והפוסט-מודרניים, שלוקח אותנו בסרטיו למופשט, לחלומות ולביזאר ומותח את הגבולות של אמנות הקולנוע ושל אופן הסיפור הקולנועי. הוא מבצע את הצלילה ליצירותיו דרך הקלאסיקה הקולנועית האהובה "הקוסם מארץ עוץ" (1939) שהשפיעה רבות על סרטיו, כמו גם על במאים וסרטים רבים נוספים. פיליפ מציג את המוטיבים הוויזואליים והמבע הקולנועי ביצירתו של לינץ' ואת השפעותיו של "הקוסם מארץ עוץ" עליו. זהו סרט תיעודי מרענן ומשובח שיספק את חובבי הקולנוע. (רוני שוורץ עמילוב)

הקרנה נוספת: יום שבת 30 ביולי בשעה 13:00, סינמטק 2.

[*]

העמק

סרט תיעודי נוסף של אלכסנדר פיליפ בפסטיבל עוסק בעמק מוניומנט הנמצא בגבול שבין יוטה לאריזונה, אחד האתרים המרהיבים והמשמעותיים בארה"ב שהיווה לוקיישן לסרטים רבים. אחת מנקודות הציון המפורסמות לתיירים בעמק היא “נקודת ג’ון פורד", הנקודה שהייתה אהובה על במאי הקולנוע האמריקאי ונחשבת לאחת מנקודות התצפית הטובות ביותר בעמק.

פורד אהב לצלם שם את סרטי המערבונים וחשף אותנו באמצעות סרטיו ללוקיישן המרהיב ביופיו בסרטים "מרכבות הדואר" (1939), "המחפשים" (1956), "היא ענדה סרט צהוב" (1949) ועוד. במאים נוספים גילו את האוצר הלוקיישיני הזה וצילמו קטעים וסרטים בעמק כגון: "תלמה ולואיז" , "פורסט גאמפ", "חיסול בפסגה" ועוד . זהו קולאז' קולנועי המראה את יופיו ועוצמתו של העמק דרך עיניו של פיליפ ומסייע להבנת הקסם של המקום, המהווה מקור לעלייה לרגל למטיילים ולבמאים עד היום . (רוני שוורץ עמילוב)

[*]

הסרט של הסופרת

לפעמים הרגשות הכי עזים מגיעים כאשר מתבוננים ברגעים הכי קטנים. זאת כנראה הדרך היחידה להסביר את קסמו של הקולנוע של הונג סאנג-סו בכלל ושל "הסרט של הסופרת", זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון, בפרט. הרגש עולה מתוך החוויה ולא מתוך הסיפור ואת אותו סנטימנט מביעה ג'ון-הי, הסופרת המעוטרת מכותרת הסרט, שמגיעה לביקור חפוז בעיר זרה כדי לפגוש חברה ממנה היא מנותקת ונתקלת במכרים ישנים וחדשים באופן שמעורר בה השראה יצירתית.

השיחות מצולמות בשוטים סטטיים בשחור-לבן שרוף - ניגוד דו משמעי בין הנטורליסטיות של המשחק למלאכותיות הפואטית של הקולנוע. היא מחליטה בספונטניות לצלם סרט בעצמה לראשונה בחייה וכך כותרת הסרט עצמו טומנת בחובה משמעות כפולה. גם ג'ון-הי לא באמת יודעת מה הסיפור הנרטיבי של הסרט שהיא רוצה לעשות, אבל יודעת שהנרטיב הוא משני לקולנוע שבאמת מצליח להתעלות ולגעת באופן עמוק. סרט יכול לתגמל ולתת בחזרה אם רק מצליחים להיפתח אליו כמו שהוא נפתח אלינו.

הונג אף פעם אינו נותן את כל החלקים של הפאזל כי החיים לא עובדים ככה. הספונטניות היצירתית מול הבנאליות של המפגשים והסצנות בסרט דורשים עיניים רגישות ולב פתוח. ואולי סודו של הסרט טמון בסצנה מוקדמת בה ג'ון-הי מבקשת ללמוד לתרגם פואמה לשפת סימנים - מילים פשוטות על הרצון להמשיך לטייל באור היום היפה כל עוד הלילה לא ירד. זהו סרט על תאווה ליצירה, למגע אנושי ולחסד כל עוד ניתן להשיג אותם, כלומר כל עוד אנחנו בחיים. (מבקר: דין קליין)

לא גיבור של אף אחד

הקומדיה החדשה של המאסטר הצרפתי אלן ג'ירודי ("זרים ליד שפת האגם") מתחילה במפגש בין מדריק בן ה-35 לאיזדורה, נערת ליווי מבוגרת ומנוסה, בו הוא מנסה לקבוע איתה דייט אמיתי ללא תשלום - הוא מאוהב בה עד עמקי נשמתו והוא גם בכלל נגד זנות, כמובן. ההתאהבות המשונה והמתוקה בו זמנית היא הבסיס של הסרט המשונה והמתוק הזה. במקביל לניסיונות החוזרים והכמעט מוצלחים של מדריק לשכב עם איזדורה, הוא מכניס לחדר המדרגות של בניין המגורים שלו את סלים, צעיר ערבי חסר בית שמעורר חשד גזעני אצל שאר הדיירים. גם מדריק עצמו חושד בסלים, אך בו זמנית מרגיש אשמה על התחושות הללו ומנסה לעזור לו על אף שסלים מסתיר ממנו סודות.

הסרט בליבו הוא מעשייה אופטימית על סולידריות ורומנטיקה שעטופה במוזרות ורגעים בוטים מעוררי תדהמה וצחוק. ג'ירודי שולט בטון החמקמק של הסרט בצורה נונשלנטית ומזריק אנרגיה לנרטיב. הדמויות הפגומות במרכז הסרט אנושיות להחריד, לטוב ולרע, כך שגם המסר ההומניסטי שבליבו אינו חוטא בצדקנות. הסרט מישיר מבט למציאות מגוחכת ומפחידה ומראה שאולי יש חסד למרות הכל, שהמצב לא אבוד כל עוד יש אנשים אחרים לחלוק ולחיות איתם. (מבקר: דין קליין)

לכל הכתבות והסקירות במתחם הפסטיבל >> לחצו כאן, לאתר הפסטיבל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן