Seret מהעבר: 60 שנה למרי פופינס

בשנת 1964, כאשר הסרט "מרי פופינס" הגיח אל מסכי הקולנוע, איש לא יכול היה לצפות את ההשפעה המתמשכת שתהיה לו על תעשיית הקולנוע ועל התרבות הפופולרית. כעת, שישים שנה בדיוק לאחר בכורתו, זה זמן מצוין לאחור להביט לאחור בהערכה על יצירת המופת הזו של וולט דיסני, ולגלות כי הקסם שלה לא דהה כלל עם השנים.

עוד לפני שנגיע לסרט עצמו, חשוב להבין את הסיפור המרתק שמאחורי הקלעים. המסע להבאת "מרי פופינס" למסך הגדול החל עשרים שנה לפני צאת הסרט, כאשר וולט דיסני הבטיח לבנותיו להפוך את הספרים האהובים עליהן לסרט. הבעיה - פמלה לינדן טרוורס, הסופרת האוסטרלית-בריטית שיצרה את מרי פופינס, הייתה ידועה בהתנגדותה העזה למכירת זכויות הספרים שלה.

המאבק הממושך בין דיסני לטרברס על זכויות הספר הפך לסיפור מרתק בפני עצמו, שזכה לעיבוד קולנועי ב-2013 בסרט "להציל את מיסטר בנקס". הסרט, בכיכובם של טום הנקס כוולט דיסני ואמה תומפסון כפ.ל. טרברס, חושף את המתח והמשא ומתן המורכב שהתנהל בין השניים. טרברס חששה שדיסני יהפוך את דמותה האהובה לקריקטורה מתוקה מדי, בעוד דיסני ניסה לשכנע אותה בחזונו לסרט. לבסוף, לאחר שנים של משא ומתן, טרברס הסכימה למכור את הזכויות, אך עם תנאים נוקשים, כולל שליטה יצירתית משמעותית בתהליך ההפקה.

וולט דיסני היה ידוע בחזונו החדשני ובשאיפתו המתמדת לדחוף את גבולות הטכנולוגיה והאמנות בקולנוע. "מרי פופינס" היה שיאו של חזון זה, במיוחד בכל הנוגע לשילוב בין אנימציה לשחקנים חיים. דיסני ניסה לשלב אנימציה עם שחקנים חיים עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם סדרת הסרטים הקצרים "אליס". אולם ב"מרי פופינס" הגיע לרמה חדשה, במיוחד בסצנה המפורסמת שבה הדמויות נכנסות לציור על המדרכה והייתה פריצת דרך טכנולוגית ואמנותית.

פיטר אלנסוורת', שהיה אחראי על האפקטים המיוחדים, פיתח טכניקות חדשות של צילום כפול ושכבות סודיום שאפשרו את המיזוג החלק בין העולמות. דיסני עצמו היה מעורב מאוד בפיתוח הטכניקות הללו, ודחף את הצוות שלו לחדשנות מתמדת. טכניקות אלו היוו את הבסיס לאפקטים מיוחדים בקולנוע למשך עשורים לאחר מכן שהגיעו לשיא חדש ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988), וממשיכות להתפתח גם בסרטים עכשוויים המשלבים שחקנים חיים עם דמויות דיגיטליות.

הליהוק מהווה נקודת מפתח בהצלחת הסרט, אך גם מעלה שאלות מורכבות על ייצוג ואותנטיות בקולנוע של שנות ה-60. הבחירה בג'ולי אנדרוז לתפקיד מרי פופינס הייתה הימור שהשתלם. אנדרוז, שהייתה אז כוכבת במה בלבד, הפכה לכוכבת קולנוע בין לילה. ביצועה המלוטש והקסום זיכה אותה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. עם זאת, קיימת מחלוקת האם הדמות שגילמה מחזקת סטריאוטיפים מגדריים של התקופה: האישה כמטפלת וכדמות אימהית, גם אם קסומה ובלתי שגרתית, או שמא דמותה של מרי פופינס באמת מאתגרת את התפיסות המגדריות של התקופה ומחזקת אותן בצורה מתוחכמת יותר. לצדה של אנדרוז, דיק ואן דייק בתפקיד ברט הפגין את כישוריו הרב-תחומיים כשחקן, רקדן וקומיקאי. אולם, הבחירה בשחקן אמריקאי לגלם דמות בריטית מעלה שאלות על אותנטיות תרבותית. בהקשר לכך, אחת הביקורות המשמעותיות ביותר על הליהוק ב"מרי פופינס" נוגעת להיעדר כמעט מוחלט של גיוון אתני. הסרט מציג תמונה אידילית של לונדון הוויקטוריאנית, אך מתעלם כמעט לחלוטין מהמגוון האתני שהיה קיים באותה תקופה בבירה הבריטית. זוהי דוגמה לנטייה של דיסני, ושל הוליווד בכלל, לצייר עולם מסודר ו"נקי" שאינו משקף בהכרח את המציאות ההיסטורית (נטייה שהלכה לכיוון ההפוך לחלוטין והלא מדויק היסטורית מהצד השני בעידן ה-woke העכשווי של דיסני).

יתרה מזאת, גם כאשר הסרט מתייחס למעמדות נמוכים יותר, כמו מנקי הארובות, הוא עושה זאת בצורה רומנטית ומעודנת, מבלי להתמודד באמת עם המציאות הקשה של עוני ואי-שוויון בלונדון של אותה תקופה. גם הליהוק של דייוויד טומלינסון וגליניס ג'ונס כמר וגברת בנקס מחזק את התפיסה המסורתית של המשפחה הבורגנית. בעוד שהסרט מנסה להציג ביקורת מסוימת על המבנה המשפחתי הזה (באמצעות התערבותה של מרי פופינס), הוא בסופו של דבר מחזק את הנורמות החברתיות של התקופה.

"מרי פופינס" היה לא רק הצלחה אמנותית, אלא גם הצלחה מסחרית אדירה. הסרט גרף למעלה מ-100 מיליון דולר בקופות ברחבי העולם - סכום עצום לאותה תקופה. הוא היה הסרט המכניס ביותר של שנת 1964 וזכה לשבחים מצד המבקרים והקהל כאחד. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל לתפקיד השחקנית הראשית הטובה ביותר, עריכה, אפקטים חזותיים, מוזיקה מקורית ושיר מקורי. בנוסף, הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר נוספים, כולל הסרט הטוב ביותר.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר ב"מרי פופינס" הוא תרומתם של האחים רוברט וריצ'רד שרמן, צמד כותבי השירים היהודים-אמריקאים. האחים שרמן, שגדלו במשפחה יהודית בברוקלין, המשיכו מורשת של יוצרים יהודים בתעשיית הבידור האמריקאית, כמו אירווינג ברלין וג'ורג' גרשווין. השירים שכתבו לסרט, כמו "Supercalifragilisticexpialidocious" ו-"Feed the Birds", הפכו לקלאסיקות מיידיות.

הרצון של האולפנים להנגיש את הקלאסיקה האהובה לדורות הצעירים של המאה ה-21, הובילו ליצירת הסרט "מרי פופינס חוזרת" משנת 2018, בכיכובה של אמילי בלאנט, והוכיחו כי הקסם של הדמות עדיין עובד. בסרט התארח בתפקיד אורח דיק ואן דייק, כיום כבר בן 98. גם שאר כוכבי הסרט המקורי האריכו חיים כאשר ג'ולי אנדרוז תציין באוקטובר יום הולדת 89 וגלניס ג'ונס, שגילמה את ווינפריד בנקס, הלכה לעולמה בתחילת השנה בגיל 100.

בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה במהירות והערכים מתערערים לעתים, "מרי פופינס" מזכיר לנו את הכוח של דמיון, משפחה ואופטימיות. זוהי מורשת שבוודאי תמשיך להשפיע על הקולנוע ועל התרבות גם בשישים השנים הבאות. בעידן שבו אנו נותנים יותר מקום לייצוג האותנטי, "מרי פופינס" מזמין אותנו לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מספרים סיפורים ומעצבים מיתוסים תרבותיים, ומזכיר לנו את האחריות שיש לנו כיוצרים וצרכני תרבות לבחון גם באופן ביקורתי את המסרים שאנו מעבירים ומקבלים.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן