גדול ביפן: חמישה סרטים של הירוקאזו קורה-אדה ששווה להכיר

החיים שאחרי (1998)

הירוקאזו קורה-אדה, בן לאב שנפל בשבי הרוסי במלחמת העולם השנייה ונכד לסב שסבל מדמנציה מתמשכת, הביא את חוויותיו האישיות ליצירה החצי פנטסטית, חצי ריאליסטית הזו, ששמה אותו על המפה הבינלאומית. "החיים שאחרי" (“After Life”) מביא את סיפורם של מספר מתים "טריים" ושני ה"חונכים" שנשלחו לסייע להם בהגיעם למעין תחנת מעבר בירוקרטית בין עולם החיים לעולם המתים. החונכים מבקשים מהמתים הטריים לחשוב על הזיכרון היקר ביותר לליבם מחייהם, שאותו עובדי המימד יסריטו ויעניקו למתים כרגע שילווה אותם לנצח נצחים בעולם הבא.

כדי להבין כיצד לייצג קונספט סוריאליסטי שכזה, קורה-אדה וצוותו ראיינו למעלה מ-500 יפנים מרקע כלכלי וחברתי שונה ושאלו אותם איזה זיכרון מלווה אותם לאורך חייהם; במהרה, נדהם לגלות הבמאי כמה אנשים בחרו דווקא רגעים קשים ולא נעימים. כך, "החיים שאחרי" נע בין תיעודי הראיונות האמיתיים, לרגעים מתוסרטים ולעלילת הסרט הפיקטיבית, באופן שמטשטש מהי מציאות ומהי בדיה, כדי להדגיש כמה חמקמק רעיון הזיכרון וכמה האדם מעצב ומשנה אותו כרצונו במהלך חייו.

"ראיתי כיצד ניצוצות רגש עפים באוויר כש-'אמת' ו'בדיה' נפגשים", אמר לימים קורה-אדה על הליך יצירת הסרט, "הבנתי שאני רוצה לחקור את האזור הלא ברור שבין 'התיעוד האובייקטיבי' ל'זיכרון מחדש'". למרות שעברו למעלה מ-25 שנים מאז צאתו, ולמרות שסרטו הקודם, "Maborosi" (1995), זכה לתהודת פסטיבלים גדולה יותר, "החיים שאחרי" נותר אחד מיצירותיו האהובות והמוכרות ביותר של קורה-אדה, עם מחוות הנעות מעיבוד תיאטרלי ב"ווסט אנד" ועד רסטורציות מדי כמה שנים.

אף אחד לא יודע (2004)

עיסוקו המתמיד של קורה-אדה ביום-יומיות היפנית על כל צדדיה, כולל אלו האפלים, מתבטא באופן מובהק ב"אף אחד לא יודע", זוכה פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2004 לכוכב יויה יגירה. "אף אחד לא יודע" מביא את סיפורם של 4 האחים – אקירה, קיוקו, שיגרו ויוקי – החיים יחד עם אמם בדירה קטנה, כשבעל הדירה אינו יודע על שלושת אחיו הצעירים של אקירה. לכן, קיוקו, שיגרו ויוקי מתחבאים רוב ימיהם בדירה, לא מורשים לצאת החוצה או ללמוד בבית הספר. יום אחד, אמם עוזבת את הדירה לפתע ולא חוזרת לעולם; כעת על האחים להתמודד עם המציאות הבעייתית בעצמם.

מבוסס באופן רופף על מקרה הנטישה האמיתי בשכונת סוגאמו שבטוקיו, שעורר סערה בזמן אמת ב-1988, קורה-אדה ערך ושכתב את התסריט במשך 15 שנה, בניסיון להכיר את הנושא לעומק על מנת לדייק את הקו הדק שבין המקרה האמיתי לבין העלילה שכתב, לצד ניסיונו להימנע מסנטימנטליות מיותרת, כפי שחש שקורה לא פעם בקולנוע היפני המסורתי. לשם כך, ליהק הבמאי ילדים שזרים לעולם המשחק, עודד אותם להתיידד זה עם זה ולכתוב ביומן אישי בסוף כל יום צילום את תחושותיהם ומחשבותיהם – מחוויותיהם על סט הצילום ועד מה שמטריד אותם בחיי היום-יום. קורה-אדה ליווה את הילדים במשך שנה, כשהוא מוותר על 'ביטים' דרמטיים קלאסיים לטובת צילום (לעיתים אף במצלמה נסתרת) ומשחק נטורליסטי יותר, כדי לעורר מחשבה רחבה יותר בצופיו מאשר "רגש פשוט". התוצאה הסמי-ריאליסטית והמטלטלת השיגה את מבוקשו של הבמאי.

עדיין מתהלכים (2008)

למרות שהוא טען תמיד להשפעה ישירה מהבמאי הבריטי המוערך קן לואץ', הקולנוע של קורה-אדה הושווה לא פעם לקולנוע של ענק קולנוע יפני אחר – יאסיז'ירו אוזו. למי שמכיר את היצירות הפואטיות של אוזו, קל להבין מהיכן מגיעה ההשוואה – העניין של השניים בגרעין המשפחתי היפני, המקום שלו בחברה, העיסוק בטבע האדם על רקע נופי הטבע ואבסולוטיות המוות, שתמיד מרחפת מעל לכל הופכים את סרטיהם של קורה-אדה ואוזו לכמעט משיקים.

ב"עדיין מתהלכים" אולי סרטו ה-"אוזו-י" ביותר של קורה-אדה, מנסה הבמאי להתמודד עם שאלת המוות, בייחוד כשזו לא נוכחת כבר זמן רב. סרטו עטור הפרסים מביא את סיפורה של משפחה אחת לאורך 24 שעות, כשהיא מתאספת לציין את יום השנה ה-12 למותו של בנם הבכור, ג'ונפיי, שטבע למוות כשהציל ילד אחר מטביעה; התכנסות המשפחה מעלה לא רק זכרונות טובים מג'ונפיי, אלא גם קונפליקטים שהודחקו שנים.

קורה-אדה סיפר לימים שזכרונותיו מאמו המנוחה ליוו אותו בעשיית הסרט ובאופן שבו הוא התמודד עם לכתה. כך, בילה הבמאי זמן לא מועט בעיצוב הפרטים הקטנים ביותר בסרט, מקולות הטבע שהקיפו אותו בילדותו ועד השיחות שהוא עצמו ניהל לאחר מות אמו – אך האם זה באמת מה ששמע בילדותו? באופן זה, "עדיין מתהלכים" הוא עוד פיסה פואטית בפירוקו של קורה-אדה את מושג הזיכרון.

המשפחה שלי (2018)

"המשפחה שלי" ("”Shoplifters), הסרט הנודע והמעוטר ביותר עד כה (זוכה פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, מועמד לפרס הסרט הבינ"ל בפרסי האוסקר וגלובוס הזהב) – אודות ילדה, בת להורים מתעללים, שמצטרפת למשפחה ענייה שמסתמכת על גניבות בשביל לכלכל עצמה - נולד דווקא מעוד מחשבה שליוותה את הבמאי שנים רבות: "מה הופך קבוצת אנשים ל'משפחה'?".

בעודו עובד על סרטו "סיפור משפחתי" (2013), שהעלה שאלות דומות, קורה-אדה החליט לפתח סרט שינסה לפרק את השאלה הזו לגורמים, אך לא באופן דידקטי או אפילו סובייקטיבי, אלא לתפוס את מושג המשפחה במובן הרחב יותר, הסוציאלי. כך, בדומה לעבודה על "אף אחד לא יודע", הבמאי היפני נתן למציאות שבחוץ (השפל הכלכלי, לדוגמה) להשפיע על הליך יצירת הסרט שלו, אך פגישה מקרית אחת גרמה לו להבין שהוא בדרך הנכונה.

בזמן שהוא ביקר עם צווותו בבית יתומים בשביל בסיס לתסריט, ילדה יתומה קטנה הוציאה מתיקה ספר והחלה לקרוא בקול לצוות; למרות בקשותיהם של צוות בית היתומים ממנה להפסיק להפריע לסיור, הילדה המשיכה להקריא עד לסיום הספר, כשכולם עמדו ומחאו לה כפיים. "הרגשתי שכל מה שהיא רוצה זה להקריא את הסיפור הזה להוריה", אמר לימים קורה-אדה, "כשעבדתי בטלווויזיה, אחד מהממונים עליי אמר לי ליצור בשביל אדם אחד ספציפי – אמא שלי, או חבר, או כל אדם... את 'המשפחה שלי' עשיתי בשביל אדם אחד – אותה ילדה יתומה".

סיפור חיי (2019)

סרטו הראשון של קורה-אדה מחוץ ליפן לא זכה לפופולריות רבה או ביקורות מהללות בעת צאתו, אך דווקא החיבור בין הקולנוע היפני הפיוטי של הבמאי לבין התמה הדרמטית הצרפתית יוצר סרט מעניין למדי – חריג ובמקביל דומה לפילמוגרפיה של הבמאי. "סיפור חיי" מביא את סיפורה של משפחה חריגה נוספת, הפעם באור הזרקורים הצרפתי: השחקנית הותיקה פביאן (קתרין דנב), בתה התסריטאית לומיר (ז'ולייט בינוש), בעלה השחקן האמריקאי האנק (אית'ן הוק) ונכדתה הקטנה שרלוט, שמתאספים כולם בבית המשפחה המפואר בפריז לרגל השקת ספרה האוטוביוגרפי החדש של פביאן.

כשלומיר, שבילתה את מרבית ילדותה לבד, מגלה שאמה מציגה היסטוריה חלופית בספרה החדש, משקעי העבר מתחילים לצוץ. לצד העיסוק המתמיד של קורה-אדה במושגי המשפחה, האמת הסובייקטיבית והזיכרון החולף (לומיר אל מול זיכרון העבר שלה, פביאן המזדקנת אל מול זיכרונה המידרדר), קורה-אדה פונה לעבר כיוון רפלקסיבי יותר ב"סיפור חיי", כשהוא מנסה לחקור כיצד הקולנוע מעצב ומשנה את מושגים אלו, או יותר נכון, כיצד הוא משפיע על חייו שלו עצמו ושל כוכבי סרטו, בעצמם כוכבים צרפתיים-הוליוודיים מוכרים.

כך, למשל, כשפביאן נזכרת בחברתה השחקנית המנוחה שרה, שנפטרה בגיל צעיר, קשה שלא לחשוב שקורה-אדה מנסה לפתור את הטראומה האישית הדומה של דנב עצמה, שאיבדה את אחותה השחקנית פרנסואז דורלק בתאונת דרכים ב-1967, בהיותה בת 25 בלבד. הניסיון לייצר סרט מחוץ לגבולות יפן פיתה את קורה-אדה להמשיך באותו הקו, כשיצר ב-2022 את הסרט "ברוקר" הקוריאני, רק כדי לשוב למולדתו בשנה שעברה עם "תמימות".