סופיה לורן בת 90: חמשת תפקידיה הגדולים ביותר

הנער על הדולפין (1957)

סרטה הראשון של סופיה לורן בהוליווד אינו בהכרח מהזכורים שבסרטיה (מלבד שיר הנושא, שמושר גם על ידי לורן ביוונית בסרט והפך ללהיט), אך סרטו של הבמאי הרומני-אמריקאי ז'אן נגולסקו מצליח לזקק את מה שעובד כל כך בדמותה של הכוכבת האיטלקייה, גם בשלב כה מוקדם בקריירה שלה. לורן מגלמת בחורה ענייה העוסקת בדליית ספוגים מהים באי הידרה היווני (הסרט היה לסרט ההוליוודי הראשון שצולם ביוון) ומגלה לפתע במעמקי הים פסל מתכת עתיק של נער רוכב על דולפין; במהרה מוצאת עצמה הנערה בין שניים המתחרים על הפסל ועל ליבה: ארכיאולוג נאה (אלן לאד, "שיין") שמעוניין לתרום את הפסל לרשויות היווניות וסוחר עתיקות חלקלק (קליפטון ווב, "לורה"), שיעשה הכל כדי לשמור אותו לעצמו.

נגולסקו הבין במהלך הצילומים כי לורן היא הכוכבת האמיתית שמולו, ולא בהכרח הנופים היווניים, והבליט את המיניות המוחצנת והניכור הכה אופיינים לה. מה שנגולסקו ראה בשחקנית ראו במהרה לא מעט מבמאי ומפיקי הוליווד, שמיהרו לצוות את לורן לצד מיטב השחקנים המובילים של התקופה, וביניהם: קרי גרנט (איתו ניהלה רומן קצר כשצילמו יחדיו את "ספינת האהבה" ב-1958), קלארק גייבל ("זה התחיל בנאפולי" מ-1960), צ'רלטון הסטון ("אל סיד" מ-1961), פיטר סלרס ("המיליונרית" מ-1960), פול ניומן ("Lady L" מ-1965) ומרלון ברנדו, בסרטו האחרון של צ'ארלי צ'פלין – "הרוזנת מהונג קונג" (1967).

שתי נשים (1960)

הגברים הזוהרים שעבדו לצד לורן טובים ורבים, אך אחד הגברים החשובים ביותר בחייה של השחקנית (לצד בעלה מפיק העל קרלו פונטי ושותפה הקבוע למשחק, מרצ'לו מסטרויאני – אליו נגיע בקרוב) הוא ללא ספק הבמאי האיטלקי ויטוריו דה-סיקה, שלו היא הייתה מוזה ארוכת שנים. לורן, שעבדה לצד דה-סיקה לפני המצלמה ("כמה חבל שהיא רעה" מ-1954) ומאחוריה ("זהב נאפולי" מאותה שנה), זכתה לתהילה הראשונית שלה במספר קומדיות נפוליטניות מוצלחות במהלך שנות ה-50, אך גם מקומה כשחקנית איכותית ופרס האוסקר למשחק שלה נזקף לזכותו של דה סיקה.

ב-1960, אחרי כעשור של יצירה קומית וקלילה יותר, הבמאי חזר למקורותיו הניאו-ריאליסטיים – אלו ששמו אותו על המפה מראש - עם "שתי נשים", כשלורן מככבת בתפקיד הראשי, אלמנה ואם לילדה צעירה הנמלטת עמה מרומא המופגזת בימי מלחמת העולם השנייה. התפקיד הלא שגרתי והקודר של לורן, שכלל גם סצנת אונס שערורייתית לתקופתה (כשהאם ובתה נאנסות בכנסייה על ידי חיילי בעלות הברית), כמעט ולא השתייך לה במקור. כחלק מהסכם שחתם הבמאי ההוליוודי הוותיק ג'ורג' קיוקור עם בעלה של לורן, קרלו פונטי, קיוקור התחייב לביים את השחקנית האיטלקייה בשני סרטים – הראשון הוא המערבון "Heller in Pink Tights" מ-1960, שיצא לפועל, והשני הוא "שתי נשים". כך, לורן הייתה אמורה לגלם את הבת ואת האם הייתה אמורה לגלם אייקון איטלקי אחר, אנה מניאני ("רומא עיר פרזות"). עם זאת, קיוקור ומניאני פרשו במהרה ואת הספינה הטובעת הציל דה-סיקה, שגייס את שותפו הוותיק לכתיבה צ'זארה זאוואטיני, ערך עמו את התסריט והעניק ללורן במקום את תפקיד האם (ולז'אן-פול בלמונדו, אז עוד שחקן מתחיל, העניק תפקיד קטן לצידה).

כאמור, התפקיד המשמעותי זיכה את השחקנית בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר (טקס שבו לורן עצמה כלל לא נכחה) ולורן ודה-סיקה המשיכו לשתף פעולה בעוד שישה סרטים: The Condemned of Altona”" (1962), האנתולוגיה "בוקצ'יו 70'" (1962), הלהיטים "אתמול, היום ומחר" (1963) ו"נישואים נוסח איטליה" (1964), "שדה החמניות" (1970) ו-"The Voyage" (1974), סרטו האחרון של הבמאי.

אתמול, היום ומחר (1963)

כפי שוויטוריו דה-סיקה ליווה אותה לאורך חלק נכבד מן הקריירה שלה, כך גם מקבילה הגברי לכוכבנות איטלקית – הלא הוא מרצ'לו מסטרויאני – כיכב עם סופיה לורן בלא פחות מ-17 סרטים, ובכך הפכו לאחד מן הזוגות הקולנועיים המפורסמים והפופולריים ביותר שידע המסך הגדול. המוצלח בשיתופי הפעולה הקומיים שלהם ובין סרטיו הטובים של דה סיקה הוא "אתמול, היום ומחר", שהיה להצלחה קופתית כבירה וזכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר באותה השנה.

על פניו, עלילת האנתולוגיה פשוטה: דה סיקה מציג שלושה סיפורי אהבה קומיים באיטליה, כולם בכיכובם של מסטרויאני ולורן – הראשון בנאפולי הענייה, כשלורן מגלמת נוכלת מרובת ילדים, הנכנסת שוב ושוב להיריון כדי להימלט ממאסר ממושך; השני במילאנו העשירה, עם לורן כאשת חברה עשירה וצינית הפוצחת ברומן עם מסטרויאני איש העסקים; והאחרון ברומא הציורית, כשבן הפוליטיקאי המשופשף מסטרויאני מבקר את זונת הצמרת האהובה עליו, לורן.

למרות זאת, "אתמול, היום ומחר" הוא כנראה בין העבודות הרפלקסיביות ביותר של דה-סיקה, לורן ומסטרויאני, כשהעלילה, האסתטיקה והמשחק נעות בין פרודיות על ניאו-ריאליזם איטלקי, מודרניזם אירופאי (בדומה לסרטיהם של אנטוניוני ו-ויסקונטי, שעם שניהם עבד מסטרויאני תכופות) ומיניות עכשווית. כך, אין פלא שהסצנה הזכורה ביותר בסרט היא סצנת הסטריפטיז של לורן אל מול מסטרויאני הנרגש, שמסתיימת במהרה בהתלבשות האנטי-קליימטית של השחקנית. אם היה זה דה-סיקה שברא את לורן סמל המין ומנגד את לורן השחקנית האיכותית, מתבקש שיהיה זה גם הוא שיסייע לה לפרק את אלו.

Arabesque (1966)

הניסיון של הבמאי ההוליוודי המגוון סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם") ליצור עוד להיט מתח קומי כפי שעשה מספר שנים מוקדם יותר עם "חידון בחרוזים" ("Charade") אמנם נכשל ב-"Arabesque" – בכל זאת, הכימיה בין אודרי הפבורן החיננית לקרי גרנט הצ'ארמר אינה אותה הכימיה בין גרגורי פק המגושם לבין סופיה לורן המרוחקת – ועדיין, דווקא בגלל חוסר ההתאמה הזו, סרטו של דונן מהנה לחלוטין.

אין ספק שבמאי מוכשר כמו דונן, שידע להוציא מכוכבים כמו ג'ין קלי ואודרי הפבורן את הסרטים הטובים ביותר בקריירה שלהם, יודע לעבוד עם החן המסתורי של סופיה לורן, וכך לא מעט מאיכות הסרט נזקפת לזכותה. מספיקה סצנה אחת או שתיים בשביל להבין שלורן נהנית לגלם את דמותה המוקצנת של בת לווייתו של הנבל העשיר, בייחוד כשהיא פוגשת ב"קלאמזיות" המכוונת של פק, שמגלם כאן חוקר הירוגליפים מבולבל. " Arabesque" הוא לא בהכרח פנינה קולנועית שדורשת צפייה מיידית, אך הוא סרט מהנה מאוד שיודע איזה חומר אנושי יש לו ביד.

יום מיוחד (1977)

למרות שהציוות נודע בעיקר בשל יכולותיו הקומיות, לורן את מסטרויאני עברו לא פעם למחוזות הדרמה, כמו לדוגמה בסרט נוסף של דה-סיקה, "שדה החמניות" (1970), בו לורן מגלמת אישה התרה את כל ברית המועצות בחיפוש אחר בעלה החייל הנעדר (מסטרויאני), בשלהי מלחמת העולם השנייה. עדיין, שיתוף הפעולה הדרמטי הטוב ביותר בין השניים הגיע דווקא תחת עינו הפוקחת של הבמאי אטורה סקולה עם סרטו "יום מיוחד" ב-1977. הסרט מתרחש ביום ביקורו של אדולף היטלר באיטליה – ה-4 במאי 1938 – כשהשכנים, עקרת בית מותשת (לורן) ושדרן רדיו גיי (מסטרויאני) מחליטים לבלות את היום בביתם. במהרה, חיי השנים מתערבבים עם הנעשה בחוץ.

המעבר של סקולה בין שאלות בנושא מגדר, פאשיזם וחוסר בפלורליזם מוציא מלורן את אותן יכולות דרמטיות שהביאה לידי ביטוי ב"שתי נשים", כשדמויותיה מנסות לשמור על חוזקה ויציבות כשעולמן קורס. למעשה, סקולה התוודה לימים שליהק את לורן ומסטרויאני לתפקידים לא שגרתיים אלו דווקא בגלל זה, כדי שיוכלו לערער על ייצוגיהם הפופולריים (לורן כסמל מין נשי ומסטרויאני כאליל גברי) כפי שהסרט עצמו מערער על שאלות המוסר בחברה האיטלקית. שוב בדומה ל-"שתי נשים", גם כאן הועמדה וזכתה לורן על תצוגת המשחק שלה בטקסי פרסים רבים (כולל פרס השחקנית בפססיבל קאן), מה שגרם לאלו שלא היו בטוחים להבין סופית – היא כאן בשביל להישאר.