Seret מהעבר: 30 שנה לחומות של תקווה

"חומות של תקווה" (The Shawshank Redemption), סרטו של פרנק דרבונט מ-1994 הוא עיבוד של הנובלה של סטיבן קינג, "ריטה הייוורת' וגאולת שושנק", המספר על קורותיהם של שני חברים בכלא שושנק. זהו אחד מסרטי בתי הכלא הפופולריים ביותר, והפך לאחד מהסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. מ-2008 ניצב הסרט בגאון בראש רשימת הסרטים האהובים בכל הזמנים באתר דירוג הגולשים IMDB, כשהוא עוקף סרטים כמו "הסנדק", "האביר האפל" ו"רשימת שינדלר" ואף נבחר למקום החמישי בסרטים הגדולים בכל הזמנם ע"י מגזין "אמפייר".

הסרט הפך לתופעה תרבותית ומקור לאינספור התייחסויות בתרבות הפופולרית. כך למשל פרק בסדרת הקאלט "קומיוניטי" הוא סיפור מחדש של הסרט ומתרחש בחג ההודיה. ב"משפחת סימפסון" יש מספר רב של התייחסויות לסרט, ובפרק הראשון בעונה השלישית של סדרת האנימציה הפרועה "ריק ומורטי" יש פרק ששמו ה"ריקשנק ריקדמפשיין", פרודיה ברורה של שם הסרט. ואלו רק מספר מצומצם של דוגמאות למקום שתופס הסרט בתרבות הפופולרית.

30 שנים אחרי שיצא לראשונה למסכים, מהו סוד קסמו של הסרט? מסקרן במיוחד לבחון זאת לאור העובדה שזהו סרט שאין בו מה שהופך בדרך כלל סרטים הוליוודיים למצליחים. אין בו דמויות נשיות, אין בו סיפור אהבה או סקס, וכל הדינמיקה העלילתית בו היא בין גברים במוסד סגור. כשהסרט יצא הוא בקושי כיסה את הכנסותיו עם הכנסות של 28 מיליון דולר אל מול תקציב של 25 מיליון דולר. באוסקר אמנם זיהו את איכויותיו והעניקו לו 7 מועמדויות, בהן לסרט הטוב ביותר, אך הוא הפסיד בכולן. אז כיצד הפך מסרט שלא בדיוק הצליח בזמן אמת לתופעה תרבותית?

אם יש כאן אהבה, הרי היא בין הדמויות של שני הגברים שנפגשים בכלא בשנת 1947: אנדי דופריין (טים רובינס באחד מתפקידיו הגדולים), בנקאי שנאשם ברצח אשתו והמאהב שלה, ו"רד" רדינג (מורגן פרימן בהופעה מרשימה) , גבר אפרו-אמריקאי, המבריח של הכלא, שהופך לחברו הטוב של אנדי. בנובלה של קינג, "רד" אינו שחור. הוא מכונה "רד" כי הוא ג'ינג'י. דרבונט בחר להכניס לסרט את הממד הבין-גזעי ובכך הפך את החברות בין שני הגברים למשמעותית אפילו יותר.בשם הנובלה של קינג ניתן למצוא את האישה היחידה, או יותר נכון לומר האייקון של הנשיות בסרט: ריטה הייוורת', כוכבת הקולנוע הסקסית מסוף שנות ה-40 שהוכיחה שגם אקט של הסרת כפפה יכול להיות ארוטי. בנובלה, כמו גם בסרט, ריטה היא פוסטר על הקיר של תאי האסירים. היא מושא התשוקה הגברית בעולם שאין בו נשים אמיתיות. בעולם הכל-גברי הזה, יש אונס של אסירים על ידי אסירים אחרים, והסרט, כמו גם הנובלה, עוסקים בנושא הטעון הזה. הסצנה בסרט בה אנדי מותקף ונאנס על ידי חבורת אסירים שאורבת לו היא אחד מהתיאורים המצמררים ביותר של אלימות מינית בקולנוע הפופולרי שאינו מרבה לעסוק בנושאים הללו. כך מעמיד קינג, ודרבונט בעקבותיו, שני מודלים של יחסים בין גברים. האחד הוא ה"ברומנס", החברות האמיצה, שיש לה גם ממד של אהבה רומנטית, בין שני גיבורי הסרט, ומולה האונס הברוטלי של מי שמכונים בנובלה "האחיות", הגברים בכלא האונסים גברים אחרים כדי להכפיף אותם למרותם.

סיפור הבריחה מהכלא של אנדי שחפר לעצמו מנהרה במשך שנים והסתיר את החור בתאו מתחת לפוסטר של האלילה הקולנועית, הוא דרך תעלות הביוב. באחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט, מגיח אנדי מהביוב כשמעליו יורד גשם השוטף אותו. הוא נולד מחדש, אבל לשם כך היה עליו לעבור דרך הביבים. ה"גאולה" שבשם הסרט היא אם כך גם גאולה כמעט נוצרית. אנדי הואשם ברצח שלא ביצע, ולמרות שיש לו אפשרות להוכיח את חפותו, הסוהר המושחת של הכלא, המנצל את כישוריו הבנקאיים בתוך הכלא, רוצח את האדם שבידיו ההוכחה לחפותו.

הגאולה שבשם הסרט מתייחסת לאפשרות לברוא את עצמך מחדש ולצאת מהגיהינום לגן עדן. אנדי מספר לרד על המקום אליו הוא מתכנן לברוח, מקום קסום במקסיקו שם יוכלו שניהם לחיות ביחד. הסרט מסתיים במסע של רד למצוא את הכסף שהחביא אנדי בשדה כדי להגיע אליו. סיום הסרט מסמל את הגאולה כמפגש בין שני הגברים שנפגשו בתוך הגיהינום של הכלא ויצרו לעצמם חיים חדשים מחוצה לו, מחוץ לארצות הברית, ובמקום בו הם חופשיים לחיות יחד. אפשר אם כן לומר שהסרט מתאר בעצם סיפור אהבה בין גבר לבן לגבר שחור, במקום שהוא אקס טריטוריה : מחוץ לזמן ולמקום בו יחסים בין גברים אינם מתקבלים על הדעת.

פרנק דרבונט אמנם מעולם לא שחזר את ההצלחה של "חומות של תקווה" אך ביים עוד שני סרטים מצוינים המבוססים על ספריו של סטיבן קינג – "גרין מייל" ו"הערפל" וגם שימש כמפיק בסדרה המצליחה "המתים המהלכים". עבור טים רובינס זה הפך לתפקיד המזוהה ביותר עמו, יחד עם זאת בשנת 2004 זכה בפסלון האוסקר הנכסף על תפקידו ב"מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד. את מורגן פרימן והצלחתו מאז אין צורך להציג והוא ציין את "חומות של תקווה" כסרט האהוב עליו ביותר מבין הרבים שבהם שיחק. סטיבן קינג מעולם לא פדה את ההמחאה שלו בסך 5,000 דולר עבור הזכויות על הסרט. מספר שנים לאחר יציאת הסרט, קינג מסגר את הצ'ק, ושלח אותו בדואר לפרנק דרבונט עם פתק: "למקרה שתזדקק אי פעם לכסף לערבות. באהבה, סטיב".

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן