Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל הקולנוע הגאה 2024: סקירות והמלצות סרטים

גאות

סרטו של מרקו קלוואני "גאות" (High Tide) הוא סרט מרגש העוסק בחיפוש אחר שייכות ומקום הסרט מתמקד בחייו של לורנצו (מרקו פיגוסי), מהגר ברזילאי גיי המנסה למצוא את מקומו בארצות הברית. לאחר פרידה מבן זוגו, לורנצו השוהה בפרובינסטאון, מסצ'וסטס מוצא את עצמו לבד בקיץ, עובד ללא אישור עבודה ושוהה בארה"ב על בסיס ויזת תייר. במקום זה, המהווה מקלט לקהילה הגאה, הוא רחוק מאמו הדתייה, שאינה יודעת על נטייתו המינית. בזמן שהוא ממתין לשובו של אהובו ג'ו - כשנסיבות מערכת היחסים ביניהם נותרות עמומות בתחילה - הוא לוקח עבודות מזדמנות בניקיון וצביעה של בתי קיץ של עשירים, תוך שהוא מתגורר בביתן אורחים קטן של סקוט (ביל אירווין), חבר של ג'ו. סקוט, גבר הומוסקסואל מבוגר, הופך לעוגן זמני עבור לורנצו, אם כי אופיו מעיק לא פעם עליו.

במהלך ההמתנה לג'ו, לורנצו פוגש את מוריס (ג'יימס בלנד), רופא שחור מקווינס בדרכו להתמחות באנגולה. מוריס מספק לו ניצוץ קצר שגורם לו לבחון את חייו באור חדש. הדינמיקה ביניהם מתוקה, אם כי לעתים קרובות מוגזמת בכתיבתה, במיוחד כאשר קלוואני מנסה לשלב ביקורת לא מגובשת על הלהט"ביות הלבנה. גם הדיאלוגים בין פיגוסי לבלנד לעיתים נשמעים כמו מהפקת תיאטרון חובבנית, אולם הם מבוצעים בכנות ותמימות מסוימת. פיגוסי מביא לחיים את רגשותיו השבורים של לורנצו בביצוע אותנטי ומרגש, שגורם אפילו לרגעים המלאכותיים בתסריט להרגיש טבעיים. הוא מסתיר חוסר ודאות עמוק מאחורי עיניו, באמצעות מבטו החודר ומעניק תצוגת משחק יפהפייה ומדכאת, גם כאשר הסרט סביבו לעיתים קרובות נוטה לבנאליות ולמוכר.

מה שמאפשר ל"גאות" לעבוד למרות חסרונותיו הוא תחושת הפגיעות המשחררת שלו תוך שהוא מציג את המאבק האנושי לשייכות וזהות דרך עדשה אינטימית ואותנטית. בזכות הצילום היפהפה של אוסקר איגנסיו חימנז, התקריבים ההדוקים של מבטים חודרים, פיות מחייכים, סימני מתיחה חשופים ורגליים העוטפות מותניים של אוהבים, יוצרים מצב של אינטימיות קולנועית היפנוטית. "גאות" הוא סרט מורכב ורגיש, למרות חולשותיו בתסריט ובמבנה. זהו סרט שמזמין את הקהל להתבונן מקרוב בחוויה האנושית של להיות זר - הן במובן הגיאוגרפי והן במובן הרגשי - ומציע תובנות מרתקות על אהבה, זהות ומקום בעולם המודרני. (אור טילינגר)

יופי מסוכן

סרטה של הבמאית הצרפתייה קוראלי פארז'ה זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן והיה מהאהובים עליי בפסטיבל. זהו סרט Body horror משובח עם קריצות ל״קארי" של בריאן דה פלמה וגם לדיוויד לינץ׳ ול״סוסייטי״ הנפלא של בריאן יוזנה. העלילה עוקבת אחר כוכבת טלוויזיה מזדקנת (דמי מור) שרוצה לחזור ולהיות צעירה ומשלמת את המחיר האולטימטיבי על כך, לצדה של מור מככבת מרגרט קוואלי ("עוזרת בית"). זה סרט שהולך עד הסוף ומעבר לכך. יצירת מופת של ממש על השאיפה לחיות לנצח, ורצוי גם צעיר ויפה, ועל חברה שוביניסטית שמנצלת נשים (לדמות שמגלם דניס קוויד קוראים הארויי, נחשו למי הכוונה). אני התרגשתי עד דמעות. (רון פוגל)

שלושה קילומטרים מסוף העולם

על שפת נהר הדלתה של הדנובה נמצאת עיירה שקטה ומיושנת שבה מתרחש סרטו של עמנואל פארבו, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ירושלים. אדי בן ה-17 חוזר לחופשה בכפר מולדתו אחרי שנת לימודים בעיר, זאת רק בשביל להפוך קורבן בתקרית אלימה שמושכת את אביו ואת המשטרה לחקור את העניין. אך בתום החקירה, אדי הוא זה שיעמוד למשפט כאשר פרט מפתיע אודותיו ישנה את הדרך שבה הוריו מסתכלים עליו.

זהו מסע גילוי עצמי שגם יכול לשמש כבית ספר לבימוי עלילתי, הן מבחינת משחק והעמדה, עם מתח שנבנה מהשנייה הראשונה עד לסצנת הסיום המרירה. פארבו בונה במיומנות עולם רקוב מן היסוד אך מרתק בכיעורו. עצים פראיים, רוחות פרצים וזבובים שתוקפים את השחקנים הם רק חלק מהדברים שתופסת המצלמה של סילביו סטבילה. הסרט כה רלוונטי לשנת 2024, בעוד שהמערב מתקדם הן בטכנולוגיה והן בתפיסת עולם מכילה יותר, פאברו מכריח אותנו להסיט מבט לכיוון האוכלוסייה שנשארה מאחור. סצנה אחת ספציפית, שמגיעה בנקודת האמצע של הסרט, תישאר איתכם הרבה אחרי הקרדיטים. (מתן יניב)

סינג סינג

אחד הסרטים המדוברים בארה"ב בעונת הפרסים הקרובה עוקב אחר סדנת תיאטרון אותה ייסד אסיר מתוך מתקן כליאה 'סינג סינג' במדינת ניו-יורק. האסיר הוא ג'ון ויטפילד, אפרו-אמריקאי שנכלא על לא עוול בכפו. כנגד כל הסיכויים, מנסה ג'ון להעלות מחזה מקורי ביחד עם קבוצת האסירים לה אין שום רקע במשחק. בעזרת כוח היצירה, הם מצליחים להעלות מחדש רגשות ולהתמודד עם החיים הקשים.

כמו "טראנספקו", סרטו הראשון של הבמאי גרג קוודאר, גם סרטו השני נועץ את החנית במערכת המשפט האמריקאית ומבקש לשנות את הגישה של הקהל כלפי האסירים, גם אלו שנראים כמפחידים ביותר. הבמאי משלב שחקנים ואסירים אמיתיים כחלק מהקאסט כאשר אחד מהם, קלרנס מקלין, מצליח בערמומיות להיכנס ללב הקהל. בעזרת דמותו של ג'ון, אותה מגלם בעדינות הכוכב קולמן דומינגו ("סיפורו של רחוב ביל"), קוודאר מעביר סיפור על גאולה וכוחה של האומנות כנגד המציאות.

יחד עם זאת, הוא נמנע באופן פחדני מלהתעמק בחייהם המורכבים של הדמויות בטרם הגיעו לתיאטרון. אם כי הטקסט, אותו כתבו ארבעה אנשים וקוודאר ביניהם, מצליח לגעת בנושאים פחות מדוברים בקרב הוליווד, יוצרי הסרט זורקים אותם לתוך הסרט מבלי להתעמק בעברם או לפתח אותם. קשה שלא להבחין במגוון הקלישאות שקוודאר משתמש בהן כדי שהקהל יעכל את הנושא בקלילות. אך אין את האנושיות, המבט לחיים של האסירים או כל דבר שאיננו משרת את העלילה מבחינה הוליוודית. בסרט שמלא בדיאלוגים על רגשות, קשה להבחין ברגש אמיתי מתחת למעטה המלאכותי. (מתן יניב)

לתכנית המלאה והזמנת כרטיסים - באתר הפסטיבל. לכל הכתבות מהפסטיבל הגאה - לחצו כאן