כילד, ההצלחה המוקדמת קצת הפחידה אותי, זה היה גדול עליי

"הייתה לי הקלה נפשית כשעברנו לארה"ב. הייתי בן 10, חשבתי 'שם לא מכירים אותי', זה הרגיש לי כילד קצת מפחיד ההצלחה המוקדמת", מספר מיכאל זפסוצקי בן ה-21 על המעבר לאמריקה רגע אחרי שפרץ בגדול בגיל 7 בלבד בתפקיד הראשי בסדרה המצליחה "פלפלים צהובים". הסדרה, שנוצרה ע"י קרן מרגלית ושודרה במשך שתי עונות בשידורי קשת, זכתה לרייטינג גבוה ולפרסים רבים וזפסוצקי שיחק בה את התפקיד הראשי של הילד עומרי שגר עם הוריו בערבה ומאובחן כלוקה באוטיזם. "הקטע של לעבוד על הסדרה ולצלם אותה היה בין החוויות המדהימות שהיו לי בחיים, מה שבא אחרי היה יותר קשה. זה הרגיש לי קצת יותר מדי גדול עליי", הוא מודה.

אבל דווקא לאחר ההצלחה הענקית, אביו קיבל הצעת עבודה בעמק הסיליקון ומיכאל עבר עם משפחתו לארה"ב. במשך שנים הוא התרחק מעולם המשחק ונהנה מהאנונימיות עד שהתחיל להתאהב בסרטים ובסדרות דרך צפייה בהם. "פתאום אמרתי לעצמי 'אני חושב שאני יודע איך לשחק'. ואז נרשמתי לסטודיו למשחק והתחלתי להתאהב באמת בזה. הלמידה שלי העמיקה את התשוקה למקצוע וברגע שמצאתי את זה שום דבר אחר לא עניין אותי", הוא משתף.

להזדמנות הגדולה לפריצה המחודשת זכה שוב בישראל כשניגש לאודישנים לתפקיד של מייקי, עולה חדש מאמריקה, לסדרת הלהיט של כאן 11 "המפקדת", שסיימה לאחרונה את עונתה השלישית והאחרונה. "לא ידעתי את סדר הגודל של התפקיד. קיבלתי תסריט הרבה יותר עבה ממה שחשבתי. זה עורר אצלי הרבה חרדה כי אתה נכנס לעולם שבנוי מוצלח ולסדרה כל כך פופולרית. זה היה מאוד מאיים", מודה זפוסצקי.

(מיכאל זפסוצקי מתוך הסדרה "המפקדת")

הדמות של מייקי התפתחה מאוד בעונה השלישית. אהבת את הכיוון שהיא הלכה אליו?

"לקראת העונה הזו, ממש סקרן אותי לדעת לאן הם ייקחו את מייקי. המהלך של הדמות נהיה יותר עמוק, היו סצנות שדרשו ממני יותר ואני מרגיש שזה היה פשוט בית ספר למשחק. זה היה מהלך שונה לחלוטין מאיפה שסיימנו איתו בעונה השנייה. אחרי שהוא נבגד, הוא הבין שהוא צריך לעמוד על שלו, להפסיק להיות אמריקאי ולהתחיל להיות ישראלי. הוא מתחיל את העונה בפגיעות ובאובר-שליטה, יש בו הרבה כעס וכאב ואז הוא מתחיל להתרכך עוד פעם. בסוף הוא סיים את העונה במקום שאותי מאוד סיפק כצופה שזה באמצע, במקום שהוא שלם עם עצמו".

למרות שהעונה צולמה אחרי 7 באוקטובר, העלילה לא התייחסה לאירועים בכלל. איך היה להתמודד עם הדיסוננס הזה של לצלם סדרה קומית על הצבא מיד לאחר הטבח?

"התחלנו לצלם באמצע נובמבר, זה היה זמן מאוד מבלבל. להגיע לסט ולשחק חייל בצבא, אבל כזה שלא נמצא ביקום שלנו שבו קרה האסון, זה יצר מין חוויה של אסקפיזם. באיזושהי צורה אתה שם מדים ואתה חייב להיכנס ליקום אחר כי אחרת אתה לא עושה עבודה טובה כשחקן ואז אתה חוזר לעולם. זה הרגיש לי כאילו אני מתעורר לאסון בכל פעם מחדש, אבל זה גם היה בריא. יש רגעים שאתה חושב 'מה אנחנו עושים פה, למה אנחנו מצלמים סדרה?', לרגעים זה הרגיש כל כך לא מחובר למציאות, אבל אני חושב שככה האמנים תורמים לחברה. אם מישהו ראה את העונה הזו והצליח להתנתק, לצחוק ולהתרגש, זה חשוב וזה מרפא". אחרי כל השנים הרגשת את הפרסום מחדש בעקבות התפקיד?

"בגלל שאני גר בארה"ב, אז אני לא מרגיש את זה. אני לא מרגיש סלב כי אני לא גר בארץ אבל לחזור לשחק הרגיש לי קצת מפחיד. החוויה עם 'פלפלים צהובים' הצליחה כל כך שהרגשתי קצת לחץ אם אצליח להביא משהו ברמה הזו. היו לי בראש לחצים וקולות שלא עזרו לי, אבל אני כל כך שמח שעשיתי את זה. זו לא הייתה יכולה להיות סדרה טובה יותר מ'המפקדת'".

במקביל לקריירה בארץ, מפתח זפוסצקי קריירת משחק בארצות הברית. במסגרתה הוא מככב בתפקיד מרכזי בסרט הביכורים של ג'רמי בוריסון "מה שלא נאמר" (Unspoken), שיוקרן השבוע בבכורה ישראלית בפסטיבל הגאה (שמתקיים בין ה-31.10-10.11 בסינמטק ת"א וברחבי העיר). הסרט מתרחש בקהילה יהודית דתית בארצות הברית ועוקב אחר נער בשם נועם, היוצא למסע לגילוי הסודות של סבו ניצול השואה שהלך לעולמו ומתמודד תוך כדי עם זהותו המינית. זפוסצקי מגלם את ג'ונה, חברו לבית הספר הדתי, שמסייע לו להגיע לשורשי האמת המשפחתית ושבו מתאהב נועם.

בתור ישראלי שגר בארה"ב מגיל צעיר, עד כמה הכרת את הקהילה היהודית בה עד לסרט?

"זה משהו שאני לא יודע הרבה עליו וזה אחד מהדברים שמשכו אותי לסיפור שמבוסס על ילדותו של הבמאי. הרגשתי רחוק מהקהילה היהודית כשעברתי לארה"ב. כל החברים שלי היו ישראלים והייתי מרוחק מהעולם הזה. הקהילה הדתית כאן חיה במין בועה כזו - אתה שם מהגן ועד התיכון ויש מין תמימות כזו שיש אצל התלמידים ובקהילה. אין לך חשיפה לדברים אחרים, וזה מאוד מעניין להיכנס לסיפור כזה ולעולם כזה".

אתה מרגיש היום יותר כיהודי שגר בארה"ב או כישראלי?

"כשאני חושב על עצמי אני רואה את עצמי קודם כל כישראלי ואז כיהודי. ישראל זה הבית שלי וכל המשפחה שלי גרה שם ואני נמצא שם בלב. אני מרגיש שאני יותר התחברתי לאחרונה ליהדות, פחות בקטע המאמין אלא במובן של השורשים של העם. בא לי יותר לחקור את ההיסטוריה ומאיפה באנו. אני רואה את מה שקורה בעולם עכשיו בהקשר אלינו ואני מרגיש שהמסע שהתחלתי ללכת זה להבין איפה אני מתאים".

הצילומים של הסרט גרמו לך להרגיש קרוב יותר ליהדות ארצות הברית?

"לחלוטין, הוא העלה בי סקרנות ומודעות לקהילה, אבל אני חושב שהסרט לא עשה את זה כמו ה-7 באוקטובר. רק אז זה גרם לי להסתכל על ההיסטוריה שלנו, להבין את החשיבות של האחדות בינינו, להבין מאיפה הגענו".

איפה ה-7 באוקטובר תפס אותך?

"הייתי בארץ באותו זמן. היו לי חברים שהיו בנובה וניסו לשכנע אותי לבוא אבל זה היה יום הולדת 8 של בן דוד שלי, אז לא הלכתי בסוף. למזלי, כל החברים שלי שהיו שם ניצלו".

האירועים האלה גרמו לך לנסות להציג את הקול של ישראל בארה"ב?

"אני חייב להגיד שהשנאה לישראל נראית יותר מפחידה בתקשורת מאשר במציאות. כשהייתי בארץ והתקרבנו לסוף הצילומים של 'המפקדת' היה בי קול שלא רצה לעזוב מהפחד. באופן מצחיק הרגשתי יותר בטוח להישאר בין אזעקות בארץ מאשר לחזור ללוס אנג'לס. ואז חזרתי, והדברים הם לא כאלה מטורפים. אנחנו רואים ממש את האקסטרים ואם אתה לא מחפש אותו, רוב האנשים פשוט לא יודעים מספיק, הם לא מחוברים רגשית לסיפור. כשאני אומר להם שאני מישראל, וזה משהו שאני מאוד גאה בו, הם מתעניינים בי ובמשפחתי. לאנשים כן אכפת".

(מיכאל זפסוצקי בסרט "מה שלא נאמר")

נתקלת גם בקולות אחרים?

"כן, יש כאלה שאתה נכנס איתם לשיחות שבהתחלה היה בי רצון ללמד ובסוף הגעתי למצב שבגלל שהבסיס של הידע שלהם כל כך מנותק מהמציאות, אין איפה לקיים שיח, השיחה לא יכולה לקרות.. לבן אדם שלא קשור למה שקורה בארץ, זה מאוד קשה להבין מה נכון ומה לא. יש מלא שיט בכל מקום".

מה שאתה אומר על חוסר הידע מזכיר לי את הסצנה מהסרט "מה שלא נאמר", כשהמורה בבית הספר היהודי מדברת על ה-6 מיליון שנרצחו בשואה והתלמיד שואל על 12 המיליון שהנאצים רצחו, זה מספר שאנחנו פשוט לא מכירים בארץ.

"כן, זה מדהים. אני גם לא ידעתי על ההיסטוריה של הגייז בשואה, הסרט חידש לי דברים. זו עובדה מדהימה על ה-12 מיליון שנרצחו וזה גם אחד הדברים הכי מטרידים - שאנחנו לא מודעים לזה. זה מאוד קשה להיות מודע לעובדות, עכשיו בזמנים עם כל כך הרבה אינפורמציה. אם אתה לא חדור מטרה למה שאתה רוצה להבין מאוד קשה, בעיקר לאנשים צעירים, למצוא את עצמם ולחקור דברים לעומק כי יש אנשים שעושים כסף מתשומת הלב שלנו".

אתה רואה את המשך הקריירה שלך בישראל או בארצות הברית?

"עכשיו סיימתי חודש צילומים במיסיסיפי של סרט יחסית גדול פה בארה"ב, שאני עוד לא יכול לספר מהו. היה לי מאוד כיף לצלם אותו, עם שחקנים מדהימים ובמאי מצוין. אני רואה את עצמי עובד לפי איפה שהכתיבה יותר טובה, זה מה שמעניין אותי. אני גר ולומד בארה"ב והאנרגיות שלי לפיתוח הקריירה הן פה. אני כן ממשיך לעשות אודישנים ופרויקטים בארץ וגם באירופה. זה לא משנה לי איפה זה נמצא ומה סדר הגודל של הפרויקט, אלא יותר איכות התסריט".

הסרט "מה שלא נאמר" יוקרן בפסטיבל הגאה ביום רביעי 6.11 בשעה 20:00 וביום שישי 8.11 בשעה 11:00 בסינמטק ת"א. לתכנית המלאה והזמנת כרטיסים - באתר הפסטיבל. לכל הכתבות מהפסטיבל הגאה - לחצו כאן