פרידה מדייוויד לינץ': חזרה ל-5 מהסרטים הגדולים של הבמאי הענק
מאת: כתבי אתר Seret
16/01/2025 07:45:14
שלח לחברהוסף תגובה
בגיל 78 בלבד: דיוויד לינץ', מגדולי הבמאים בקולנוע האמריקאי, הלך לעולמו. לינץ' היה ידוע בסרטיו החידתיים והסוריאליסטיים והיה מועמד ל-4 פרסי אוסקר וזכה באוסקר של כבוד. חזרנו ל-5 מסרטיו: "מלהולנד דרייב", "קטיפה כחולה", "כביש אבוד", "איש הפיל" ו"חולית"
"רעיונות הם כמו דגים. אם רוצים לתפוס דג קטן, אפשר להישאר במים הרדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים" – דיוויד לינץ'
חלקנו אהבו אותו, חלק נרתעו ממנו, כך או כך דיוויד לינץ' שהלך אמש (חמישי) לעולמו בגיל 78 היה מהיוצרים הייחודיים של דורנו. בין יצירותיו הרבות נמנות סדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" והסרטים "קטיפה כחולה", "איש הפיל" ו"מלהולנד דרייב". הדרך בה לינץ' יצר סרטים היא אחרת לחלוטין מתסריטאי\במאי רגיל. במקום לשבת עם דף ועט ולכתוב התחלה, אמצע וסוף, אצל לינץ' הכול מתחיל ונגמר ברעיון. דיאלוגים, זוויות צילום, פיתוח דמויות - הכל נקבע בצילומים עצמם. כך לינץ' נותן לדברים להתרחש. הכל נבנה תוך כדי, כמו פאזל שמביע את ראשו הגאוני.
לינץ' משתמש באלמנטים סוריאליסטיים אך מבעד לטריפיות, הוא מנגיש לצופה גם ערבוב של חלום ומציאות, תת מודע שמתנגש עם המודע. כמובן שזה הופך את האווירה בסרטיו של לינץ' למשהו יותר מסתורי, מפחיד אפילו, אך לינץ' איננו מביע דבר חדש - הוא רק מציג בפני הצופה את הצד הלא מודע של האדם, הצד ממנו כל אחד מעדיף להתעלם. הנה כמה מסרטיו שצללו עמוק והביאו שלל בלתי נשכח.
מלהולנד דרייב
לימוזינה שחורה הנוסעת במעלה "מלהולנד דרייב" מעורבת בתאונת דרכים. ברונטית מרשימה בעלת חזות של כוכבת קולנוע נמלטת מהמכונית ההרוסה. פצועה וחסרת זיכרון היא מתגנבת אל בית פרטי שזה עתה ננעל ע"י בעליו שחקנית מבוגרת שיוצאת לצילומים במקום רחוק. אל אותו בית מגיעה אחייניתה של השחקנית, בלונדינית מתוקה בטי, שזה עתה נחתה בהוליווד וכל רצונה להפוך לשחקנית גדולה. בבית פוגשת בטי את האישה המסתורית שאיבדה את זכרונה ומאמצת את השם ריטה. הן מנסות לפתור את תעלומת עברה של ריטה, חקירה שתוביל אותן למקומות אפלים.
מה שהחל כניסיון ליצור סדרה סוריאליסטית אך כזו שהצופה יוכל לעכל לאט לאט לרשת ABC, הפך לפיילוט שהמנהלים שנאו. "אף פעם לא הכרחתי את עצמי לחשוב על רעיונות, אבל עם מלהולנד כל כך הובכתי שהרגשתי צורך להילחם על מה שצילמתי", כתב לינץ' בספרו. "נכנסתי למדיטציה ואחרי 10 דקות פתאום כל הרעיונות הגיעו אליי, והנה היה לי את נקודת ההתחלה, האמצע והסוף. התברכתי בכך שזה קרה לי אבל זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה". רוב הסצנות החדשות צולמו לקראת סוף שנת 2000 בתקציב של 7 מיליון דולר שמומנו ע"י חברת הפקות צרפתית.
התוצאה הייתה תוצר שאף פעם לא היה עולה על מסך הטלוויזיה. סרט שעל אף אורכו (146 דקות) חולף כמו חלום לילה או טריפ הזוי ביותר. הגרסה הקולנועית של "מלהולנד דרייב" הכניסה 20 מיליון דולר, זכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן והעניקה ללינץ' מועמדות לאוסקר בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. הישג השיא של הסרט הגיע כאשר 177 מבקרים מרחבי העולם הכתירו אותו לסרט הטוב ביותר של המאה ה-21 במשאל מבקרים של BBC. שנים לאחר צאת הסרט, כתב לינץ' בספרו מה נמצא בתוך הקופסה שאותה מוצאות בטי וריטה. ובכן, לינץ' משיב ב"אין לי שמץ של מושג". (מתן יניב)
כביש אבוד
הרעיון שמשך את תשומת ליבו של לינץ' התחיל ב-1994, אומה שלמה הוכתה בתדהמה בעקבות פרשת או-ג'יי סימפסון בה נשפט השחקן על הריגת אשתו ובן זוגה. לינץ' מצא את עצמו בהלם מכך שסימפסון היה מסוגל לחייך למצלמות ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. הוא מצא את עצמו לוקח שיעורי פסיכולוגיה וחוקר את התופעה. ממחקר זה, לינץ' מצא את הרעיון הבא - ניסיון ההתחבאות מצדדיו האפלים של המוח. הוא דמיין רוצח אשר מנסה לחמוק כמה שאפשר מהרצח. הסרט עוסק בנגן סקסופון בנאשם ברצח אשתו בעקבות קלטת וידאו שמונחת על מפתן ביתו. הוא נידון למוות. בתאו שבכלא הוא נתקף בחזיונות אימה ומכאן מתפתח הסרט לסרטי אימה סוראליסטי.
התוצאה הייתה אחת הפתיחות הכושלות ביותר של לינץ' מבחינת ביקורות ומבחינת הקופות. אנשים רבים ניסו להבין את הסרט ואת הדרך החדשה והנועזת של לינץ' ליצור סרטים אך לא קיבלו בברכה את הזכות לפרש כרצונם את כוונתו של לינץ'. אולם ההצלחה של "מלהולנד דרייב" השפיעה על כל סרטיו של לינץ'. הקהל התבונן ב"טווין פיקס" וב"לב פראי" מנקודת מבט אחרת, אך מי שהרוויח מכך יותר מכל הסרטים היה "כביש אבוד", שזכה להוצאה מחודשת בDVD- . "כביש אבוד" נהפך ישירות לקלאסיקה ולאחד מסרטי המעקב המפורסמים והמוכרים ביותר. לינץ' הוכיח שלא משנה כמה זמן זה ייקח, ברגע שדגת את הדג הנכון, אתה תצליח. (מתן יניב)
איש הפיל
גם 45 שנה אחרי צאתו לאקרנים, "איש הפיל" נשאר אחד הסרטים העדינים ומעוררי החמלה שנעשו על טבע האדם, באמצעות תיאורים גרפיים קשים לצד דימויים מופשטים. ההשפעה שלו על הקולנוע וההשראה ששימש ליוצרים ושחקנים רבים ניכרת עד היום. עלילת הסרט מתרחשת במאה ה-19 בלונדון הוויקטוריאנית. ג'ון מריק (ג'ון הארט) הוא אדם בעל עיוותים בראשו וגופו המקנים לו מראה חריג ומרחיקים אותו מהחברה. הוא מועסק בתור פריק בקרקס רחוב, מושא ללעג ועלבונות של הצופים. מעמדו החברתי והתרבותי נוסק בעקבות ידידות שמתפתחת בינו לבין ד"ר טרבס (אנתוני הופקינס) שנותן לו מחסה, אבל מראהו החיצוני מציב גבולות ברורים לגבי עתידו ובסופו של דבר חורץ את גורלו.
הסרט הועמד ב-8 קטגוריות באוסקר, אך לא זכה בדבר. עבודת האיפור המרשימה הובילה למיני-מרד ברחובות הוליווד שקרא לאקדמיה להעניק אוסקר של כבוד לסרט. האקדמיה התנערה מהדרישות, אבל בשנה לאחר מכן הופיעה בטקס קטגוריה חדשה – איפור. כך סלל הסרט את הדרך לזכייה בפרס לרבים אחריו, מבלי לזכות בו בעצמו. (יבגני גרינברג)
קטיפה כחולה
ג'פרי חוזר אל עיירת הולדתו לאחר שנודע לו כי אביו נפל למשכב. בדרכו הוא עובר בשדה ונתקל באוזן אנושית כרותה השוכבת על האדמה. הוא מוסר את הממצא המשונה לידי המשטרה אך סקרנותו לא נותנת לו מנוח. הבלש וויליאמס החוקר את המקרה אינו מסגיר פרטים אך בתו סנדי דווקא כן. היא מספרת לו פיסות מידע שגילתה על האוזן ועל זמרת חשודה בשם דורות'י ואלנס. ג'פרי מחליט לבדוק את האישה המסתורית בעצמו אך ככל שהוא חוקר כך הוא מוצא דברים להם לא ציפה בעיירה, בעצמו, בדורות'י ובפרנק.
הסרט הוא רגע אדיר של כאוס וטירוף בנוף הקולנועי ובכך טמון היחס האמביוולנטי לו זכה עם יציאתו. היו מבקרים ששיבחו אותו על מקוריותו וחתרנותו והיו ששנאו. באותו האופן היו צופים שאהבו ויצרו תורי ענק לאורך הרחוב והיו כאלה שיצאו מהאולם באמצע ההקרנה ודרשו את כספם חזרה. אחד הצופים באותן הקרנות אף רשם בדף משוב "צריך לירות בדיוויד לינץ' ".
למזלנו איש לא מימש את הצעתו של אותו אלמוני, לינץ' המשיך ליצור וזכה לראות את עבודתו שנוית המחלוקת הופכת לסרט קאלט הנחשב לאחד הטובים של העשור. "קטיפה כחולה" זיכה אותו במועמדות לאוסקר על בימוי ובפרס איגוד המבקרים האמריקאי על הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר. דניס הופר היה מועמד לאוסקר אף הוא עבור שחקן המשנה. כל אחד יכול לצלול לתוך ההזיה ולמצוא בה את הפרשנות שלו עם רמזים שהיוצר השאיר בכל פינה. "קטיפה כחולה" יכול להיות דרמת מסתורין, פשע, סיפור התבגרות או פשוט סרט עם יותר מדי אלימות ומין ואפילו כולם יחד. הבחירה שלכם ומה שלא תהיה, היא בטוח לא משעממת. (הלמינה גרופר)
חולית
טרם גרסתו של דני וילנב, לספרו של פרנק הרברט נוצר שם כה ידוע לשמצה בתעשיית הקולנוע כאשר כל ניסיון עיבוד למסך הגדול – עוד מראשית שנות ה-70 - נכשל קשות. כך גם "חולית" של לינץ' הרוויח 30 מיליון דולר בלבד – אל מול תקציב של 42 מיליון – והפך מאז להערת שוליים בפילמוגרפיה של הבמאי.
לינץ' חובב הסיכונים והסכים לעבד את הספר בן ה-412 עמודים על מלחמות הסחר בחלל, למרות שלא קרא אפילו עמוד אחד ממנו. בעודו עובד ומגיש חמישה דראפטים שונים של התסריט ומדמיין את הסרט כחוויה של 3 שעות, המפיקים רצו ממנו משהו יותר "ניתן לעיכול". כך, מה שתוכנן גם אצל לינץ' כשני סרטים שונים הפך לסרט אחד בן 137 דקות.
אמנם תמצאו נאמנות גדולה יותר לספר ולפרטיו בסרטיו של וילנב, אבל נדמה שלינץ' מזהה את הסאב-טקסט האמיתי בכתביו של הרברט ומצליח לקשור נושאי מד"ב מובהקים לעניינים הפוליטיים החמים דאז – שמעסיקים אותנו עד היום; במילים אחרות, מה שנתפס על ידי אחדים כ"הומופובי", נדמה שמתקשר הרבה יותר לביקורת כנגד הפרנויה ממגיפת האיידס שהתפשטה אז בעולם והנטיות הפופוליסטיות של הדמויות הפוליטיות בסרט הופכות חלולות בידיו של הבמאי, שתמיד ביקש לערער על מהי אמת ומהו שקר בעולמנו.
אותה ה"קאמפיות" שתמיד ליוותה את סרטיו של הבמאי מורגשת כאן לא פחות ולא תמיד מתנגשת באופן חלק עם הנושאים ה"רציניים" בהם הספר עוסק, ועדיין, קשה להישאר אדיש אליהם – מהסטים העצומים ומלאי הדמיון ועד הליהוק היצירתי. התחושה הקלילה הזו, המודעת לעצמה לא רק שאינה מסיטה מנושאיו המרכזיים של הסרט, אלא מסבה את תשומת ליבנו עוד יותר אליהם, לחוסר הלוגיקה המוטמע בהם. האם "חולית" 84' אי פעם יתקבל באותה הערכה אוניברסלית כמו זו שממשיכי דרכו זוכים לה כיום? כנראה שלא. עדיין, כמו כל סרטיו של לינץ', מדובר ביצירת אמנות מעניינת לכל הפחות, שלחלוטין ראויה לתשומת הלב שלכם. (דניאל עמיר)