Seret מהעבר: 40 שנים לברזיל

34 שנים אחרי שג'ורג' אורוול הלך לעולמו, האנושות התקרבה בצעדי ענק לאותה שנה שבה חזה הסופר הבריטי עתיד דיסטופי, טוטליטרי, חודרני, קודר – 1984. כשברקע איומי מלחמה גרעינית הופכים מוחשיים יותר ויותר והקפיטליזם הרייגניסטי היה בשיאו, שבה ופנתה התרבות אל מחוזות הדיסטופיה: מסרטי השואה הגרעינית "Testament" (1983), "כשהרוח נושב" (1986), "חוטים" ו-"The Day After" (שניהם מ-1984) עד הפרסומת האייקונית של "אפל" בהשראת ספרו של אורוול. היה זה עניין של זמן עד ש-"1984" בעצמו יקבל עיבוד קולנועי שני (אחרי הראשון מ-1956) ובמהרה נרתם הבמאי מייקל רדפורד הבריטי לגרסה מוצלחת משלו באותה שנה גורלית.

מי שצפה בהשתלשלות האירועים מרחוק וזעף היה יוצא חבורת "מונטי פייתון" ובמאי שעדיין ניסה להוכיח את עצמו כיוצר עצמאי (אחרי הצלחת סרטו הקודם, "שודדי הזמן"), טרי גיליאם. גיליאם עבד באותם הימים על תסריט לסרט שיעסוק בתמות הדומות לאלו של אוורוול, אך באופן סאטירי/פרודי יותר – מתוך דימוי ששב וראה בראשו: רדיו המנגן מוזיקה אקזוטית בחוף ים המכוסה כולו בשיירי פחם. התזמון צרם לתהליך.

"לא קראתי את '1984' דאז, למרות שידעתי מה הטון של הספר", אמר לימים גיליאם, "בתחילת הדרך חשבתי אפילו לקרוא לסרט '1984 וחצי'". בפעם אחרת הוסיף כי "התסריט הגיע מאותה תקופה של התקרבות לשנת 1984; הפחד באמת שרר בעולם – לצערנו, מייקל רדפורד הממזר הזה הגיע לעשות את הגרסה שלו לפניי, אז סיכויי נהרסו".

אותו "1984 וחצי" (רפרנס ישיר ל"8 וחצי" של פדריקו פליני – אלילו של גיליאם) הפך להיות "ברזיל", שחוגג בדיוק כעת 40 שנה לצאתו. ב-40 השנים שחלפו, במקום להיות מחווה/גרסה נוספת ל"1984", הפך "ברזיל" לא רק ל"מגנום אופוס" של גיליאם (יסלחו לי חובבי "הגביע הקדוש"/"פחד ותיעוב בלאס וגאס"), אלא ליצירה שאזהרותיה לגבי עתיד טוטליטרי וטכנוקרטי הופכות רלוונטיות למדי, יותר מחומר המקור ממנו שאבה השראה.

"ברזיל" עוקב אחר סם לאורי (ג'ונתן פרייס בתפקיד שהחשיב לטוב ביותר שלו), בורג קטן במערכת הבירוקרטית המסואבת והכאוטית בעתיד הלא רחוק; סביבו חברה היפר-קפיטליסטית, שמשתפת פעולה עם הטוטליטריזם הבלתי נראה שמופעל עליה – כמו אמו (קת'רין הלמונד, "בועות") חובבת הניתוחים הפלסטיים, שמשנה את פרצופה באופן גרוטסקי מדי יום. לאורי, מצדו, מבצע את עבודתו לפי הכללים אך חולם מדי לילה על היותו מלאך/גיבור, שמציל את העלמה במצוקה מידי סמוראי אימתני ואלקטרוני. יום אחד – אחרי שטעות הקלדה בצו מעצר ל"טרוריסט" ארצ'יבלד טאטל (רוברט דה נירו בהופעת אורח מצוינת) עולה בחייו של הסנדלר הפשוט ארצ'יבלד באטל (בריאן מילר), הוא מוצא עצמו מנסה לתקן את העוול שנעשה, למורת רוחם של כל סובביו. כשמתנגדת המשטר ג'יל לייטון (קים גרייסט) – שדומה באופן מחשיד לאותה "עלמה במצוקה" מחלומותיו של לאורי – נכנסת לחייו, העניינים רק הולכים ומסתבכים.

הפקת סרט שאפתני שכזה לא הייתה קלה, על אחת כמה וכמה בהיותו של גיליאם במאי עיקש וקשוח. כך, נישל היוצר מקרדיט בסרט את הכותב צ'ארלס אלברסון (שכתב עם גיליאם את סרטו "ג'אברווקי") – מי שפיתח את הדראפט הראשוני והוחלף בצ'ארלס מקיואן והמחזאי הנודע טום סטופרד ("רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים") – עניין שהוביל לקרב משפטי במשך שנים רבות; את השחקנית הראשית קים גרייסט תיעב – כשהעדיף רבות שנבחנו לתפקיד אך לא עברו את המיון הסופי (מאלן בארקין ועד מדונה וג'יימי לי קרטיס) – ובחר לחתוך לא מעט מהסצנות בהשתתפותה; ואילו על מנכ"ל "יוניברסל" סיד שיינברג הכריז גיליאם מלחמת חורמה פומבית על גבי דפי מגזין "וראייטי", כשזה סירב לשחרר את הסרט בגרסתו המקורית עם סופו ה"לא שמח".

מי שהחזיק את גיליאם "במקום" לא פעם היה שם שמוכר לכולנו דווקא ממהדורות החדשות בשנים האחרונות – ארנון מילצ'ן. כן, מפיק הקולנוע הישראלי היה זה שגייס את ידידו הטוב רוברט דה נירו לתפקיד המשני, כשהתגלה כי האחרון הוא למעשה מעריץ ענק של "מונטי פייתון" אך היה גם זה שרצה לפסול את ג'ונתן פרייס מהתפקיד הראשי. רק בעקבות פגישה מקרית בין פרייס לבין דה נירו (שוב הוא) ובנו הצעיר – שזיהה את פרייס כדמות המאיימת שגילם בסרט הילדים האפל ” Something Wicked This Way Comes" – התרצה מילצ'ן ואישר את ליהוקו של פרייס. "בובי אוהב אותך", אמר לו גיליאם בשיחה טלפונית, "ואם בובי אוהב אותך, מילצ'ן אוהב אותך".

כמו שכיווניו של גיליאם היו רבים ומגוונים, כך גם "ברזיל" הוא סרט שאוסף ומקצין צדדים שונים של התרבות הפופולרית עד אותה התקופה: עיצוב התפאורה שואב השראה מגורדי השחקים המאיימים של האקספרסיוניזם הגרמני (א-לה "מטרופוליס"); הדמויות כאילו נשאבו מסרטי פילם-נואר של שנות ה-40 (מ"הנץ ממלטה" ועד "האדם השלישי"); מוזיקת הרקע ההוליוודית (נציגי הדור שלי בוודאי זוכרים אותה דווקא מהטריילרים ל"וול-אי") וההישענות על השיר הקלאסי "Aquarela do Brasil" (שמופיע בסרט גם בביצועה של קייט בוש) עומדים בניגוד לאפלה ששוררת בסרט; וההיגיון הפנימי שבו עובד באופן סבוך ושטותי לחלוטין – בדיוק כמו ההומור של אותה חבורה ממנה יצא גיליאם, "מונטי פייתון".

כך, היכן ש"1984" מציג שליטה מוחלטת ומדוקדקת בחיי האזרחים - בכל תחומי החיים - "ברזיל" מציג עולם שבו דיקטטורה פועלת ב"שלטון הטיפשות", שמוביל לבחירות מגוחכות, גאוותנות הרסנית וכאוס מוחלט. האזרחים שמתקיימים תחת אותו שלטון אווילי דווקא מתנהלים בחוסר דאגה ועיוורים לעוולות שמתרחשות בשמם (כמו מקרה באטל שמניע את הסרט) – עסוקים יותר במסעדה היוקרתית החדשה בו ובקניית מתנות ראוותניות לחג המולד.

לדוגמה, לינט - דמותו של מייקל פאלין - רופא הבית של התאגיד הגדול בראש המדינה ועושה השפטים באלו ש"פשעו", משמש כחבר נאמן לסם ואיש משפחה חביב – רגע אחרי שהוא מתעלל בפראות בחפים מפשע, עיוור לזוועות. לדידו של גיליאם, "עינויים הם רק עבודתו. הנה אדם שלא מבין את הנזק הגדול שהוא גורם; בסצנה שאנחנו פוגשים את ילדיו, רציתי שהוא ייצא עם סינר מלא בדם – זה עשה את כל ההבדל". נדמה שגיליאם אומר – דיקטטורה שמונעת על ידי איוולת ומנורמלת על ידי כלל הציבור אמנם "אסתטית" יותר מזו האורווליאנית, אך אינה גרועה פחות; להפך, דווקא הבנתו בסרט של סם את עוולות החברה וההיכנעות לטכנוקרטיה הופכות אותו במהרה ל"משוגע" בעיני סובביו, כשהשתלשלות האירועים הקפקאית כנגד הבורג הקטן במערכת יוצאת מכלל שליטה.

40 שנה מאוחר יותר, מה שנדמה היה כתלוש ואקסצנטרי אז (המבקר הנודע רוג'ר איברט טען כי הסרט "נמנע מפשטות, מה שפוגע בו"), נדמה רלוונטי מאי פעם לעולם וגם למדינה בה אנו חיים. אין רלוונטית מההבנה כי טוטליטריות אינה בהכרח רעה כי היא מעוניינת למחוץ את רצון היחיד, אלא כי היא נמנעת באופן שיטתי מלקיחת אחריות על עוולותיה. כך, בעולם שבו החלטותיהם הפזיזות והנמהרות של בעלי כוח ושררה (פיאסקו המכסים של דונלד טראמפ היא רק דוגמה אחת מני רבות) - שאף מודים כי הם לא מבינים רבות בנושאים אלו כלל – משפיעות על חיינו באופן ניכר ומסוכן וכאשר אדישות וייאוש החליפו התנגדות ומאבק, אפשר להגיד באופן די ברור: לא רק אורוול צדק – גם גיליאם צדק.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן