אמריקאי, גאה ועצמאי

הקולנוע האמריקאי הוא עולם פורה במיוחד לבמאי הומואים שמעונינים לעשות סרטים אישיים. יוצרים גאים רבים וחשובים צמחו מתוך הקולנוע העצמאי: גאס ואן סנט ("איידהו שלי", "אלפנט"), ג'ון ווטרס ("ספריי", "אמא סדרתית"), ביל קונדון ("אלים ומפלצות", "קינסי"), טוד היינס ("הרחק מגן עדן") ועוד רבים וטובים.

השנה צפיתי במסגרת הפסטיבל בשלושה סרטים עצמאים, כולם קורצים אל הוליווד אבל הצרה של שניים מהסרטים שהם גם שואפים להיות הרבה יותר מסתם בידור קליל ובלתי מחייב. למען האמת הם בטוחים שהם יצירות איכותיות וזאת למרות שאין ליומרה שלהם כיסוי וכאן הם גם נופלים. לעומת זאת בדיוק במקום שהם נכשלים דווקא הקומדיה הקלילה והבלתי מחייבת מצליחה להיות הרבה יותר מסתם קומדיה.

סרט הפתיחה של הפסטיבל היה Loggerheads המיופיף של טים קירקמן. הסרט שהציג גם בפסטיבל סאנדנס עוקב במקביל אחרי שלושה סיפורים במקביל שבסופו של דבר מצטלבים זה בתוך זה באופן מאוד לא מפתיע ועוסקים בצביעות והשרמנות של הפרברים דרך סיפורה של אשה שמסרה את התינוק שלה לאימוץ אחרי שנולד לא במסגרת משפחתית. במקביל נוצריה אדוקה ובעלה הכומר מקבלים מסר שבנם שניתק איתם כל קשר בגלל זהותו המינית חולה באיידס. בחור מסתורי מגיע לעיירת חוף כדי להשקיף על צבי ים המטילים ביצים בחוף, הוא פוגש בעל מוטל מקומי והשניים פוצחים ברומן. מלבד התסריט הטלוויזיוני והבימוי השגרתי הסרט סובל ממשחק עמוס בחשיבות עצמית.

עוד סרט שסובל מאותה בעייה פלוס תסריט פטפטני וחובבני ומשחק מחפיר של השחקן הראשי, קול וויליאמס, הוא הסרט Race you to the Bottom של ראסל בראון שמאוד רוצה להיות הוליוודי אבל מתוחכם וחכם ועלילתו מזכירה באופן חריג את "דרכים צדדיות". אחת הצרות של היוצר הצעיר שהוא בטוח שעודף פטפטת הופכת אותו לטריפו לפחות. הבעיה היא שהגיבורים מדברים בלי הפסקה אבל לא מוציאים מילה אחת חכמה מהפה שלהם.העלילה חלשה להדהים עוקבת אחרי הומו שחושב שהוא מאוהב בבחורה סטרייטית שחושבת שהיא מאוהב בהומו. השניים בוגדים בבני זוגם ויוצאים למסע בעמק הנפה בקליפורניה ומפטפטים את עצמם למוות עד שהם מחליטים את הצפוי מכל: ההומו הומו והסטרייטית צריכה לדבוק בסטרייטים. אפילו החברים של הבמאי שנכחו בהקרנה וישבו לידי פיהקו ונרדמו במהלך הצפייה בסרט.

לעומת שני הסרטים הראשונים הקומדיה "אדם וסטיב" בכיכובו של קרייג צ'סטר שגם כתב את התסריט וביים את הסרט הוא כיף טהור שכבר הספיק לכבוש את לב הקהל בפסטיבל טרייבקה ועשה זאת בגדול גם בפסטיבל הנוכחי. מדובר בקומדיית סלפסטיק גאה המזכירה ברוחה את "משתגעים על מרי". הסרט מתחיל בשנת 1987, אדם הוא הומו גותי (צ'סטר בעצמו) שמגיע עם חברתו רודה (פרקר פוסי), הסובלת מעודף שומן לדיסקוטק שם הוא פוגש בסטיב (מלקולם גסט), רקדן בלהקת גלאם. השניים נדלקים גם מאהבה וגם מעודף חומרים כימיקלים ורגע לפני שהם מממשים את תשוקתם אחד לשני אירוע מביך מאוד שלא היה מבייש את האחים פארלי גורם לנתק שיימשך 15 שנה.

עוברים שנים מספר ואדם חי עם הכלב הקשיש שלו ועדיין החבר הטוב ביותר של רודה שהפכה לסטנדאפיסטית כושלת מאז שעשתה דיאטה. סטיב היה לרופא מצליח ואירוע טראומטי מחבר את אדם וסטיב יחדיו. הם מתאהבים והופכים לצמד חמד, אפילו חושבים על חתונה. אבל רגע לפני החופה השניים נזכרים שהם בעצם מכירים אחד את השני והאירוע המביך שהתרחש לפני שנים רבות יערער את הזוגיות המושלמת.

עכשיו החברים הסטרייטים (פרקר פוסי השחקנית המדליקה ביותר בעיר), וכריס קטן (היצור הכי מכוער ומצחיק שיש עלי אדמות), ינסו לחבר את הצמד יחדיו. וזה יהיה טפשי אבל גם מצחיק עד דמעות. הסרט לא מתבייש לכלול בתוכו קטעי שירה, ריקוד והמון הומור פוליטי וחברתי. השילוב הקולח בין כל סגנונות ההומור הופך את "אדם וסטיב" לאחד הסרטים המבדרים שראיתי בשנה החולפת. קצת עצוב לראות שהיוצרים הקטנים חולמים על הוליווד ולא מעיזים להיות יותר חתרניים, עוד יותר מאכזב היה לגלות שמתוך שלושה סרטים רק אחד ראוי לצפייה ודווקא זה שאין לו שאיפות להיות יותר מסתם בידור, מצליח להגיד משהו על הקהילה ועל האנשים הסובבים אותה. כנראה שבעזרת צחוק בריא הרבה יותר קל לנפץ סטיגמות של כל מיני רפובליקנים מרושעים.