לחנך את האנס

מהפכה כוללת מתרחשת מתחת לאפם של מנהיגי העולם. היא חובקת עמים וחסרת גבולות, היא בולעת את הנותרים מאחור ומטריפה את הדור הצעיר. למפלצת הזו קוראים אקטיביזם. קולנוע המהפכה החדש הוא הקולנוע המבשר אותה. “The YesMen”, הסרט הדוקומנטרי שהוקרן לא מכבר בקולנוע לב וכעת "המחנכים", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הם חלוצי המהפכה. באותה נשימה חייבים להזכיר את "הסינית" (1967) של הבמאי ז'אן לוק גודאר, שחזה את מרד הסטודנטים של מאי 1968.

"המחנכים" שיעלה על מסכינו רק בסביבות אוקטובר השנה, הוא סרטו של האנס ויינגארטנר, במאי אוסטרי צעיר ומוכשר, אקטיביסט בנשמתו. 2 סטודנטים פעילים פוליטית מטלטלים משפחות עשירות ומחנכים אותן מחדש. הם פורצים לוילות מפוארות כאשר בעלי הבית בחופשה, "מסדרים" את הריהוט ומשאירים להם פתק: "ימי השפע שלכם חלפו. המחנכים". העשירים חוזרים ומגלים לחרדתם שמערכת הסטריאו במקרר, הספה בבריכה, החרסינות באסלה, אך דבר אינו נגנב.

הכירו את יאן ופיטר. כאשר פיטר (סטייפ ארקג) יוצא לחופשה ומותיר את יולה (יוליה יאנטש) חברתו מאחור, היא ויאן (דניאל ברוהל, בתמונה, אותו הקהל הישראלי מכיר מהסרט 'להתראות לנין') יוצאים לפריצת נקמה בגבר עשיר שיולה נכנסה במרצדס שלו ומאז היא משועבדת לחובות ענקיים. אלא שיולה מפשלת והסיפור הולך ומסתבך. מהם גבולות המהפכה? באהבה, כמו במלחמה, אין מנצחים.האנס ויינגארטנר (הרשו לי לקרוא לו האנס) לא האמין שמישהו יהיה מעוניין בסרט של אקטיביסט פוליטי. הוא טעה. הסרט הוצג עד כה ב-50 מדינות ולכולן הוא הגיע, גם לירושלים, שם יצא לי לפגוש אותו ולדבר איתו על סרטו החדש.

"יש כאן הרבה היסטוריה וזה מעניק תחושת נצחיות" אמר הבמאי כאשר עלה לבמה בסוף ההקרנה. באולם נותרו רק צעירים שהסרט גרם להם קורת רוח והדליק זיק של תקווה בעיניהם. החבר'ה הצטלמו עמו, כתבו את המייל והטלפון שלו, החליפו רשמים על ארגונים סביבתיים ותנועות אקטיביסטיות והתגודדו סביבו כעדת מאמינים. בחלל האוויר ריחפה מהפכה מקומית והאנס ענה בפתיחות על שאלות הקהל.

"מהו המסר של הסרט?"
"עשיתי את הסרט כדי להראות אפשרויות, להפוך חלום למציאות. הסרט, אני מקווה, יתן לכם השראה כיצד לחיות וכיצד להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר". בהתאם לסוף הסרט, האנס מחדד את המסר: "אל תתנו אמון במערכת הקפיטליסטית!".

"מאיפה ההשראה לסרט"?
האנס , הפעיל בארגונים סביבתיים מגיל 17, מספר כיצד יצא לילה אחד עם קבוצת אקטיביסטים גרמנים לאוטובאן (=אוטוסטרדה), הם קדחו חור, שתלו עץ באמצע הכביש ובכך עוררו כאוס למחרת בבוקר.

היו שטענו כי הסרט קצת ארוך וקשה לעיכול. "אם אתה רוצה להעביר את המסר, למה לא לקצר?" שואלים הפוחזים ללא עכבות. האנס מגחך. "עליי לצפות בסרט לעיתים כה קרובות בפסטיבלים ולכן עליי להיות שלם איתו".

אני מפלסת דרך ומצליחה לתפוס לשניה את תשומת ליבו. "הדמויות בסרט הן יותר אנרכיסטיות מסוציאליסטיות. מה דעתך האישית על התנהגותן?"

האנס מפלבל בעיניו ועונה: "אלימות אינה באה בחשבון". אני מתעקשת לקבל תשובה והוא מאבד את סבלנותו. לדעתו הסרט אינו אנרכיסטי, אלא שדווקא אז נופלים עליו שני צעירים שהטיבו להבין את שאלתי ומציגים עצמם כחברים בארגון אנרכיסטי קטן. הם נהנו מכל רגע בסרט. האנס מתעצבן, לוקח את הרגליים ובורח, אני בעקבותיו. מחוץ לתיאטרון ירושלים טבעת המעריצים מגינה עליו מפניי ומישהו מנדב לו סיגריה כדי שירגע. למרות זאת, נראה שהוא נוטר לי טינה על שאלתי הפרובוקטיבית ועליי להמתין כמחצית השעה בטרם יתייחס לשאלתי הבאה.

"מה הוריך חשבו על הסרט?"
העייפות מרככת את האנס והוא עונה לי בחיוך: "הוריי קתולים מסורתיים. למרות זאת, הם הבינו את המסר של הסרט, את השאלה של הצדק. "ואהבת לרעך כמוך" זה משהו שקיים בסרט וגם הם יכלו להתחבר אליו". כמובן, גיחכתי לעצמי, מאחורי כל אנרכיסט מסתתרים זוג הורים שמרנים.

השעון מראה על 01:40 ואני עולה על מונית לתל אביב. נרקומן מגיע, מתיישב באלכסון אליי והנוסעים מביטים לעברו בחשש. הוא יורד מהמונית ואנחנו נושמים לרווחה מוקדם מדי - הוא מקיא את הנשמה וחוזר. הנהג עייף אבל הנערים מאחור מתעקשים על איזה באטל. יש להם מצב רוח מרומם והראפ זורם להם בין האצבעות. הנוסעים זועמים ואני חוששת לבריאותו של הנרקומן. במאמץ עילאי אני משתיקה את המקהלה: "אני עינת ואני בת 30. עדיין לא התחתנתי ולא עשיתי ילדים. אם תמשיכו לשיר, אני גם לא אעשה ומצפונכם ייסר אתכם. וחוץ מזה, הראפ שלכם מחורבן". דור המחר מנמיך את הקול ואני מתפללת שבבית שלי לא יגדלו אנרכיסטים, אלא אזרחים שומרי חוק ורגישים לסביבה.

לחצו על התמונה של ברוהל כדי לראות את שלושת "המחנכים".