Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: 18 קילו של אהבה

מאת: אלון רוזנבלום

"18 קילו של אהבה" שיצא בימים אלו לספריות הוידיאו (הד ארצי) הוא סרט שמכיל בתוכו 18 טון של אנושיות, אהבת החיים, אופטימיות, נחישות ודוגמא מושלמת לנצחון הרוח על הפיסיות שלנו.

עטיפת הסרט הדוקומנטרי המקסים הזה שביים דני מנקין לא מסגירה את כמות הרגשות העצומה שמכילות 70 הדקות. הצבעוניות האופטימית, שתי ציפורים מצויירות ושלושה גברים שרוכבים על אופנוע. שלושתם ניראים נורמלים לחלוטין, כאלו שאנחנו פוגשים יום יום בסופר או בתחנת האוטובוס.

[*]

יכול להיות שהכוונה להראות את עמי אנקילוביץ' כבחור רגיל על עטיפת הסרט הייתה מכוונת ואולי פשוט יוצרי הסרט, שהם כבר חברים טובים שלו, רואים אותו כך ולא חשבו לשנייה אחרת.

אבל, עמי הוא לא אדם רגיל, הוא לא אחד שניפגוש בסופר (למרות שהבמאי פגש אותו לראשונה בפאב) ואם יתמזל מזלנו נפגוש אולי עמי אחד במהלך חיינו, ואם נהייה חכמים לא ניבהל מהצורה החיצונית אלא נשב שנייה, נקשיב ונגלה אדם נפלא.

[*]

סיפורו של עמי מתחיל בעצם כשהוא היה בן שנה והרופא איבחן אותו במחלת נייוון שרירים חמורה. "הוא יחיה מקסימום עד גיל 6" הוא אמר להורים העצובים והאמא, הלנה, החליטה לא לוותר, לא להכניס את בנה למוסד טיפולי אלא לקחת אותו אליה הביתה ולטפל בו כבן רגיל. 33 שנים אחר כך, עמי בן 34, שוקל בסך הכל 18 קילו ולא מסוגל לזוז (להוציא אצבע אחת). אבל, יש לו חברים, משפחה ומשאלה אחת בלב (לפחות כך זה נראה בתחילת הסרט), להסתכל לרופא שאמר שהוא לא יחיה מעבר לגיל 6 בעיניים.

המסע הפיסי של עמי והחברים הקרובים אליו הוא מסע מנטלי שעוברים לא רק הגברים בסרט אלא גם הצופה שמהר מאוד מתחבר לדמויות ורוצה להרים טלפון, לבקש את חברתם של עמי, אסף חברו הטוב (שמתגלה כגיבור לא קטן בזכות עצמו וכאדם מקסים) דני מנקין הבמאי ושאר האנשים שעומדים מאחורי המצלמה ומאחורי עמי ומשמשים לו ידיים, רגליים ועוד.

[*]

קרדיט גדול צריך לתת לבמאי דני מנקין שמצליח, כמו במאי של סרט עלילתי מהוקצע, להוביל את הצופה במסע כשהוא מקפיד להציב לנו דרמות אנושיות, נקודות מפנה וכמובן, סצינת שיא (אבל לא נגלה מה היא...וזה לא מה שאתם חושבים). כבר מתחילתו של הסרט, מסצינת הפתיחה שבה מודיע עמי למשפחתו שהוא מתכוון לנסוע לארצות הברית למרות הסיכון הרפואי הגדול הסרט מצליח לשאוב את הצופה לתוכו.

אחרי הפתיחה החזקה הזו אנחנו חוזרים אחורה כשנה, לתקופה שבה עמי היה עם המטפלת שלו, כריסטינה ואז אנו מגלים שעמי מאוהב בה. אבל, היא לא מאוהבת בו (רק כחבר או אח), מכאן הדרמה מתחזקת, עמי נצרב לנו בלב ואם יורשה לי, אזהרת טישו. החל מהדקה העשירית של הסרט ועד סופו הדמעות לא מפסיקות לזלוג. חלקן דמעות של עצב, חלקן דמעות של צחוק אבל כולן דמעות של רגשות אנושיים בסיסיים.

[*]

במהלך הסרט משולבים קטעי אנימציה שעמי יצר. שמונה דקות שפרוסות במהלך הסרט וכמו עמי, חבריו, המסע, הן אולי פשוטות בעשייה אבל הפשטות ממלאת את הלב.

"18 קילו של אהבה", שזכה בפרס אופיר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, מכיל כמה סצינות בלתי נשכחות כמו הסצינה בה מסתובבים כריסטינה ועמי בפארק והאנשים פשוט בורחים מהם. הסצינה שבה החברים מנסים להציל את עמי שסובל מחוסר חמצן, סצינה מבהילה ומפחידה.

[*]

תמיד אומרים את המשפט "דברים כאלה יכולים להתרחש רק בארצות הברית" אבל החברות, האהבה, והמסירות שמוצגים בסרט הם דברים שיכולים להתרחש "רק בישראל".

ה- DVD מכיל לא מעט תוספות כולל הערות חלק מהיוצרים ואסף החבר במהלך הצפייה. קבלת פרס אופיר, הקרנת הסרט בבניין האו"ם בניו יורק, ראיונות עם עמי, כריסטינה, אסף והלנה האם. סצינות שלא נכנסו לסרט הסופי ושמונה הדקות של האנימציה.

[*]

"18 קילו של אהבה" הוא סרט מעורר השראה שחייב להיות בכל בית ומוסד לימודי. להראות לנוער כי עם קצת אנושיות וחברות אפשר להגשים את כל החלומות. וחלום שלנו נראה פשוט הוא טיפוס על האוורסט בשביל אנשים אחרים.

חובה לראות.