"עוברים להודו", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסיאטל, מספר את סיפורו של טוד (ג'וש המילטון) מנהל את מחלקת המכירות של חברת טלמרקטינג בסיאטל המתמחה בשיווק מוצרי קיטש. יום אחד הוא מתבשר שכל המחלקה שלו נסגרת והעבודה תתבצע מעכשיו מהודו. הוא מסכים לנסוע למומבאי ולהכשיר את מחליפיו. המפגש עם החום, התרבות המקומית והעובדים בחברה ההודית משאיר את טוד המום. גם ההודים לא מבינים על מה הוא מדבר, ומהם החפצים שהם אמורים למכור ללקוחות האמריקאיים. לעזרתו של טוד נחלצת בחורה יפה בשם איישה (איישה דארקר), שעוזרת לו לראות מעבר להבדלי התרבות.
שני התסריטאים, ג'ון ג’פקוט (שגם ביים) וג'ורג' וינג נפגשו באמצעות חבר משותף, שחשב שיכול להיות להם עניין כיוון ששניהם עוסקים בקולנוע ובחרו לגור בסיאטל ולא בלוס אנג'לס.
[*]
הם החלו לחפש נושאים שיוכלו לצלם בעירם מבלי שיצטרכו לעזוב. ג'פקוט החל לחשוב על התקופה הארוכה בה בילה בהודו ובנפאל בחילופי סטודנטים. חוויה זו שינתה את השקפתו על העולם ועל חייו בפרט. כאיש גבוה התייחסו אליו הנפאלים הקטנים כענק, וכשהגיע לכפר ברחו הילדים ששיחקו ברחובות בבהלה מפניו.
הוא חזר לדרום מזרח אסיה בשנת 2002 כשהחל לצלם את סרטו הדוקומנטרי על תעשיית הקולנוע ההודית. בעקבותיה הגיעה למסקנה שניתן יהיה להפיק סרט דל תקציב בהודו. עכשיו היה צריך לחפש את הסיפור.
[*]
בשובו לסיאטל נתקל בעיסוק רב בנושא מיקור החוץ - outsourcing, המוני הודים הוטסו לארצות הברית, ואמריקאים הכשירו אותם כדי שיוכלו להיות המחליפים שלהם. ואז בוקר אחד הוא התעורר עם הראיון.
"למה שלא נשלח את העובד האמריקאי להודו להדריך במקום שההודים יגיעו לאמריקה, וכך אוכל גם לטפל בחוויות שלי בהודו ונפאל וגם לספר סיפור מאד רלוונטי." הם החליטו לבחור בחברה שתעסוק במשהו יותר ויזואלי, לא מחשבים ותוכנה , אלא מזכרות אמריקאיות, פסלי נשרים, כובעי גבינות ועוד. הם גם רצו להראות את הצמיחה והגידול שהודו חווה ואת ההתמודדות שלה עם זה. ומכאן הרעיון למרכז תקשורת בלב איזור חקלאי שעדיין לא הושלם אבל מתפקד. "כשבקרתי בהודו בניינים רבים אוכלסו, עוד טרם הסתיימה עבודת הבנייה שלהם".
[*]
עם סיום התסריט הם קיימו הקראה פומבית של התסריט וקיבלו פנייה משני מפיקים הפועלים בסיאטל. לאחר שאלה צפו בכל סרטון וסרט קצר שג'פקוט ביים וגילו את כישרונו הם הסכימו להפקיד בידיו את מלאכת הבימוי.